הדפסה
פרשת שבוע - צו

עיקר העבודה – הקרבנות


פרשת צו מכילה בתחילתה את אחת מהפרשיות אותן אנו קוראים בכל יום בסיום ברכות השחר בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו". ועל כגון זה אמר רבי יהושע בן לוי במסכת ברכות "תפילות כנגד תמידין תקנום" והכוונה בתמידין היא על עולת התמיד ככתוב "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" שהם מקבילים לתפילות שחרית ומנחה, בעוד שתפילת ערבית הנה כנגד הקטר חלבים ואברים אשר מצותן כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. על זה דוקא בא הציווי שבתחילת הפרשה "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו". ולעומת זאת לקראת סוף הפרשה, לפני ההוראות על הכנסת אהרן ובניו לתפקידם, כתוב: "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם, ולמילואים (זה קורבן שאנו מכירים היטב! היה רגיל לומר מו"ר הרב אשכנזי זצ"ל), ולזבח השלמים. על הפסוק הזה דרשו חז'ל במסכת מנחות: "העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם".
עוד אמרו במסכת ברכות (לב:) "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות שנאמר (בישעיהו) למה לי רוב זבחיכם וגו'".
וגם קבעו בקריאת ההפטרה קטע מתוך נבואת ירמיהו הנראה כהולך לאותו כיוון: "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אתם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם" ומסיים "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ד'".
מכל הדברים האלה נוצר רושם שלילי לגבי הקרבנות וישנם הוגים ומתחכמים אשר טענו שבעצם תיקון התפילות במקום הקרבנות היה התקדמות רוחנית לעבר דת ראציונלית יותר המתרחקת מהשפעת הפולחנים הפגאניים. ואפילו התפילות נראות להם בסוף מיותרות כי חפץ ד' הוא עשות חסד צדקה ומשפט, היינו ההתנהגות המוסרית של האדם היא בעיניהם העיקר וכל היתר – מיותר.
אמנם כל הדברים האלה הם למעשה בגדר "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה". הם אינם לוקחים בחשבון את עצם העובדה שרבותינו ז'ל בגמרא אשר דיברו אחרי הנביאים ואשר אמרו מה שאמרו גם התעסקו רבות בקביעת פרטי פרטים של ההלכות הקשורות לקרבנות, וזאת בעידן של אחרי חורבן בית שני, כאשר כבר לא היה להלכות האלו שום חשיבות מעשית בפועל. על זה באה הממרה במסכת מנחות שהבאנו למעלה. אומרים לנו חז'ל: מה נעשה עתה שאין לנו לא מזבח ולא קרבן שהם חיוניים לעולם שאינו יכול להתקיים בלעדם? לכן, קבעו שהעיסוק הלימודי בענינים האלו יעמוד לנו תמורת הקורבנות עצמם. לא זו בלבד, אלא גם הרמב"ם אשר נטפס ע"י הרציונליסטים כ"אחד משלהם" הכליל במשנה תורה כל נושאי בית הבחירה ועבודת הקרבנות כהלכה פסוקה ככל היד החזקה, כדי שההלכות תהיינה מוכנות ליישום עם חידוש ממלכת ישראל על אדמתה ללא איחור ודחיה. דבר המלמד אותנו שמבחינתו לא היה מדובר רק במצות תלמוד תורה שהרי להיפך הוא כותב בהקדמתו שזאת הסיבה שלא הביא את כל השקלא וטריא של התלמוד אלא סולת נקיה של מסקנות בבחינת הלכה למעשה.
מה היא אם כן דעת התורה בסבך הזה? שאם יבוא מי שהוא ויחשוב שהוא יכול ללכת בשרירות ליבו ולפטור את עצמו על ידי קורבן ותפילה, טעות היא בידו. שאין הקרבן מועיל מאומה ללא תשובה וגם התפילה חסרת אונים כדכתיב בישעיהו שם: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם וגם אם תרבו תפילה אינני שומע – ידיכם דמים מלאו". ואם כן נשאלת השאלה המתחייבת. אם התשובה היא העיקר, מה הצורך בכל עבודת הקרבנות? ואף על פי שהדברים ארוכים מיני ים ואי אפשר למצות את כל הענין נתייחס כאן לפחות לפן אחד של הדברים, זה הקשור דוקא לקורבן התמיד, היינו לקורבנות ציבור. הקורבנות האלו באים ממחצית השקל היינו מתרומה שלכל אחד מישראל יש בה חלק שוה בשוה. התפקיד של הקרבנות האלו הוא לכפר על אותם החטאים הנגרמים ע"י התפקוד היומיומי של חברה העוסקת בעניניה בתומה ותמימותה, חטאים שאף אחד לא התכוון אליהם ואף אחד לא רצה בהם ואינו מודע אליהם. על כן אין גם מי שיעשה תשובה עליהם ויתכוון לתקנם. מול אותם העיוותים החברתיים ישנה אפשרות לקום ולומר "חבל, אבל…" ולוותר, מתוך יאוש, עם כל הרע והכאב הנגרם בטענה ש"כך הם החיים". ויש אפשרות להרגיש אשם ללא תקנה ולכן להחליט לברוח מכל עיסוק חברתי, להתבודד ולחיות חיים שאינם מועילים לאף אחד מפחד להזיק למי שלא יהיה.
לעומתם דרך התורה היא להסכים לקחת מלוא אחריות מבחינת החברה ככלל ולהעיד דרך עבודת הקורבנות שאנו מתמודדים עם מציאות כזאת שהיא צריכה תיקון והשתדלותנו היא לתקן אותה. אבל עד שנצליח, אנו צריכים כפרה על כל מה שטרם תוקן. למה עבודת הקרבנות היא דוקא העבודה המובהקת לכפר על נפשותינו? מפני שהיא העבודה המעידה על כך שאילו יכולנו להתפרנס בכל מה שצריך לנו, גשמית, נפשית, רוחנית ושכלית כפי שעבודת הקרבנות הנה הכנת סעודה שלמה בבשר ולחם, יין ומלח, סעודה שלא הצריכה שום חטא אפילו בשגגה להכינו, גם אנחנו היינו יכולים לחיות חיים נקיים מכל עוון שזה רצוננו, כפי שאומר רבי אלכסנדרי (ברכות יז.) "רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם".
עבודת הקרבנות היא העבודה המובהקת של עם שהסכים לקשור את גאולתו וישועתו הדתיים לתעודתו המוסרית.