הדפסה
פרשת שבוע - צו

האכילה לשם קיום או קיום לשם אכילה


ספר ויקרא עוסק, בתורת הכהנים, כלומר בין השאר בהקרבת הקורבנות. בעוד פרשת ויקרא עסקה בעיקרה בקורבנות המוקרבים ככפרה וככאלה נשרפים כליל, בפרשתנו מופיע לראשונה השילוב של הקרבת קרבן, עם האכילה של הקורבן על ידי הכהנים. (כאשר אנו יודעים שיש קורבנות שנאכלים על ידי מקריב הקורבן בעצמו).<
ואנו שואלים את עצמנו מה דבר זה בא ללמדנו כיצד עבודת קודש כהקרבת קורבנות מצטרפת לדבר שנראה לנו גשמי ונחות כאכילה, הרי הדבר הטבעי ביותר לנו היה שכל הקורבן מוקרב כולו לד' ואין לאדם חלק בו, אך לא זו מחשבתו של הקב'ה ולכן יש לנו גם קורבנות הנאכלים על ידי האדם כדי ללמדנו דבר שלולי כך אולי לא היינו מבינים.
באכילה כמה צדדים יכולים להיות בה. או שהאדם יתעלה על ידי האכילה לדרגות נשגבות או שעל ידה, יתדרדר האדם אף מתחת לדרגת החיה והבהמה, הדבר תלוי בכוונתו ובדרכו של האדם.
אם כל אכילתו של האדם היא אכילה של קדושה, לא אכילה תאוותנית, בגלל שבא לו לאכול כך או כך, אלא אכילה להחיות את נפשו, אכילה כדי לרומם את הטבע במדרגותיו, או אז מתעלה האדם למעלה מן הטבע, והחי אותו אכל ובעקבות כך גם הצומח שהחי אכל, ואף הדומם כמו המלח, נהפכים להיות חלק אינטגרלי ובלתי נפרד ממנו, ובזכותו אף מקיים מצוות, כי הרי היות והחי והצומח שהחי אכל נהפכים להיות חלק כחלק מהאדם, שהרי נכנסו למחזור דמו וכשהאדם ואם הוא יהודי אדרבא, מקיים מצוות, כהנחת תפילין, אז אף החי מניח תפילין איתו וכך כל מצווה ומצווה.
הצומח והחי מתעלים על ידי כך למדרגות שלעולם לא היו יכולים להגיע אליהן אלמלא היו נאכלים על ידי האדם. ודבר זה הוא דבר גדול מאד.
אך אם האדם אוכל אכילתו אכילה של תאווה, אזי מתדרדר האדם למדריגתה של הבהמה.
לכן כשמחברת לנו התורה בין קורבן שהיא עבודת ד' לבין האכילה של הקורבן, זה מראה לנו שאף באכילה יכולה להיות עבודת ד' הכל תלוי בדרכיו ובהנהגותיו של האדם.
ולא רק זה, אלא אם נתבונן בכך שהקורבנות מכפרות רק על השגגות וגם זה, בתנאי שהאדם עשה תשובה על חטאו, אנו יכולים לעמוד על משמעותה העמוקה של עבודת הקורבנות ולהבין מדוע עבודה זו דוקא הינה העבודה בה"א הידיעה המעידה על רצונו הטוב של האדם. האכילה הכרחית היא לאדם. לא רק שאינו יכול הוא להתקיים בלעדיה, אלא כל הרוחניות שבעולם, כל חכמה וכל תורקה שהוא יכול להשיג תלויה בה.
בלי אותן ההנאות הכרוכות באכילה, הנאות גשמיות, רוחניות ושכליות, האדם מתנוון ונעקר מן העולם. התאבון של האכילה הינו בנין אב להשגת כל אותן ההנאות הנחוצות לקיומו ומתברר על ידי זה כי אותו התאבון הוא גם השורש לכל החטאים שהאדם עלול להכשל בהם במאמץ להשיג את מבוקשו.
מכאן, עבודת הקורבנות המהווה סעודה מיוחדת במינה, שהרי היא סעודה אשר להשגתה לא היה צורך בשום חטא, מעידה על כך שאילו היינו יכולים להיות במדרגת הכהן, האדם המושלם, האוכל את הסעודה השלימה לבוש בבגדים המושלמים בבית המושלם, אף אנחנו לא היינו חוטאים. עדות זו היא המשיגה את הכפרה עבור מי שתנאי החיים הכשילוהו וחטא בשגגה למרות רצונו הטוב, כי לא הוא בחר בכך שכאלו יהיו תנאי החיים שיהיה זקוק לאכילה על מנת להתקיים, אלא כך קבעה חכמתו של בורא העולם.
לכן יש דוקא בכחה של האכילה לקרב את האדם ויחד איתו את העולם כולו אל שורש הוויתו, תוך כדי איחוד היסודות של החי, הצומח והדומם, המפוזרים בעולם לבחינה מאוחדת של האדם והוא עצמו מתעלה לייעודו המוכן לו מאת ד'.