הדפסה
פרשת שבוע - ויקרא

הקרבת בעלי חיים, לשם מה!

ויקרא(ויקרא א-ה)

הקרבת בעלי חיים, לשם מה?!

בפרשת השבוע שלנו מופיע תיאור ארוך ומפורט ביותר, של אופן הקרבת הקורבנות בבית המקדש – שריפת אברי הגוף של בעלי החיים המוקרבים, הקזת דמם על המזבח, הפשטת העור מעל בשרם וכד'. כל אדם בעידן המודרני עלול לחשוב, כי מדובר בטקס פרימיטיבי ופגאני ולהזדעזע עמוקות. אכן, זה נשמע מאד שונה ממה שאנו מדמיינים לעצמנו, כאשר אנו חושבים על בית המקדש – היינו מצפים שהטקסים שם יהיו יותר רוחניים ויותר נעימים לעין ולנשמה!

השאלה הזו הופכת אפילו קשה יותר, כאשר אנו נזכרים ביחס המיוחד, שמעניקה היהדות לבעלי החיים. חוץ מהאיסור הכללי של התורה לגבי 'צער בעלי חיים', קיימת גם רשימה שלימה של מצוות, שמטרתה להגן על שלומם ורווחתם של בעלי החיים. הרשימה כוללת הוראות שונות. לדוגמא: כאשר רואים חמור, הנושא על גבו משקל גדול מאד, חובה עלינו לפרוק מעט מהמשא הזה, בכדי להקל עליו; או – העובדה שאסור להעביד בעלי חיים בשבת; או – האיסור להתקין מחסום על פיה של בהמה בזמן עבודתה בשדה, כדי שלא נמנע בכך את האפשרות שלה לאכול במהלך המאמץ הגדול שהיא משקיעה והרשימה עוד ארוכה ומפורטת מאד.

אז מדוע היהדות בכל זאת נוקטת בשיטה, של הקרבת קורבנות בעלי-חיים בעבודת בית המקדש?

בואו ננסה לתקן כמה הנחות יסוד שגויות, אך נפוצות מאד.

טעות מספר 1: האין זה אכזרי, להרוג בעלי חיים

מדוע דוקא כעת זה פתאום מפריע לנו הרי אנו אוכלים המבורגרים באופן קבוע ונועלים כמעט מדי יום נעליים או סנדלים מעור! אנחנו משחקים בכדורגל (שעשוי מעור) ויוצאים לאכול בסטיקיות המשובחות ביותר.

בכל טקסי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הייתה כלולה גם הנאה גשמית.

כך שאם אנו מניחים שתמיד מותר ואף ראוי, להשתמש בבעלי החיים לצרכינו האישיים – הגופניים, אז ברור שהצרכים הרוחניים שלנו אמורים להצדיק זאת!

[ורק בשביל ה'פרוטוקול', בכל טקסי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הייתה כלולה גם הנאה גשמית, בנוסף להנאה הרוחנית. רוב רובם של הקורבנות היה נאכל על ידי בני האדם, כמו לדוגמא – קרבן הפסח. קרבן זה היה נצלה ונאכל על ידי כל משפחה ומשפחה, שערכה את ליל הסדר! אפילו בסוג הקורבנות ש"נשרפים כליל", העור של הבהמה היה מגיע אל הכוהנים, שהיו עושים בו שימוש מסוים. כך שתמיד בני האדם היו מפיקים הנאה גשמית כלשהי מהקורבנות].

טעות מספר 2: הקורבנות שהוקרבו הם "ויתור" או "אובדן" מסוים.

המילה "קרבן", שבה משתמשת התורה בכדי לתאר את שחיטתה של הבהמה בבית המקדש, איננה מייצגת ויתור או אובדן. אין כאן מעשה של נתינת דבר כלשהו או ויתור טוטאלי. גם לא מדובר פה במתנה שניתנת, כמו המתנות שעובדי האלילים היו מעניקים לאלים שלהם. המילה "קרבן" באה מהשורש "קרוב" כלומר – להתקרב. הקורבנות סייעו לבני האדם להתקרב אל הקב'ה.

בבית המקדש, אנו נוטלים את בעלי החיים ומעלים אותם על המזבח של הקב'ה. מדובר פה למעשה בהצהרה פרטית, כי כוונתנו לרומם את המשאבים החומריים שלנו לרמה רוחנית גבוהה יותר – ולייחד אותם לעבודת הקב'ה בבית המקדש.


מי מרוויח מכל הסיפור?

כאן אנו מגיעים לנושא הבא:

טעות מספר 3: אנו תוהים לעצמינו, "איזה מן א-ל צריך מאתנו את המתנות הללו? האם מדובר פה בסוג מסיום של שוחד, שאנו מעניקים לו כדי שהוא לא יכעס עלינו?"

אנו חייבים להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים, הייתה אכן לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.

בניגוד לכך, הקורבנות שאנו מכירים אינם מוקרבים לטובתו של הקב'ה. הוא באמת איננו זקוק להם. הקב'ה הוא כל יכול ולא חסר לו דבר. הקורבנות מיועדים עבורנו, לטובתנו האישית. הם מלמדים אותנו איך להשתמש בעולם הגשמי, החומרי והגופני – לקדש אותו ולרומם אותו.

אחת מתוך 613 המצוות שבתורה אומרת, שהכהן הגדול חייב להקפיד על לבוש תקין ובמיוחד – שהאפוד שלו יהיה תמיד צמוד לבגדיו, לבית החזה שלו. הרב שמשון רפאל הירש מציין, שבטקסי העבודה הזרה, האפוד היה נקשר לגופו של הפסל או האליל. ההסבר שעמד מאחורי זה היה, שעובדי האלילים רצו לשלוט באליל שלהם ולוודא שהוא יהיה 'לטובתם'. על ידי קשירת האפוד לגוף האליל, הם חשבו שהם למעשה 'מרסנים' וכובלים אותו לעשות כרצונם. אבל ביהדות, לעומת זאת, הכהן הגדול מצמיד את האפוד לעצמו, לגופו, משום שהמטרה שלנו היא לשלוט בעצמינו, ולא בשום גורם חיצוני.

כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו.

כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר,כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה לקב"ה.

מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו. עם זאת, כאשר הגוף מצליח להשתלט עלינו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מעולם המצוות והתורה.

הדרך לתיקון הטעות הזו, היא להקריב קרבן בבית המקדש! אדם שחלה בו נסיגה מעולם המצוות, עושה צעד קדימה ומכריז: "טעיתי ואני מצטער על הנזק שנגרם עקב כך לנשמה שלי. החלק הגופני, היצרי (החייתי) שבי השתלט עלי. אינני רוצה לחזור שוב על אותה הטעות ולכן הנני מתחייב כאן "לשחוט" את ה'חייתיות' הזו שבי, שהפכה לצערי לכוח הדומיננטי שבתוכי".


לשם מה כל הדם והאיברים הפנימיים?

כאשר אדם רואה מול עיניו את בעל החיים המובל לשחיטה, הוא חושב לעצמו: "למעשה, אני הוא זה שראוי להישחט פה, לי זה באמת מגיע. עשיתי דברים נוראיים ומגיע לי עונש רציני ביותר. אבל למזלי, הקב'ה הוא כל כך חנון ורחום, שהוא מוכן לכפר לי ולקבל את הבהמה הזו כתחליף לנשמתי!" מדובר בחוויה רוחנית ורגשית בעלת עוצמה אדירה. הדם הוא אמיתי מאד. הוא מזעזע את נפש האדם. כאשר אנו מביטים בדם, אנו למעשה רואים את משמעותם הרצינית של החיים.

קירק דאגלאס, כוכב הקולנוע היהודי-אמריקאי המפורסם, היה מעורב בתאונת מסוק רצינית מאד בשנת 1991. הטייס ועוזר הטייס נהרגו , אבל למרבית המזל, הוא יצא משם בחיים.

אותו אירוע גרם לו לזעזוע עמוק מאד – רוחני ופיזי כאחד. כאשר הוא שכב על המיטה בבית החולים לאחר התאונה, הוא שאל את עצמו שוב ושוב: "מדוע הייתי אני היחיד ששרד את התאונה המחרידה הזו?"

דאגלאס לבסוף מצא לעצמו את התשובה הבאה על שאלתו הקשה: "אני שרדתי, משום שעוד נותרה לי משימה משמעותית בחיים. עוד מוטל עלי להגשים משהו בעולם הזה, יש עוד תרומה מאד חשובה שאני חייב לתת פה לפני שאיעלם לנצח. עד היום הייתי עסוק רק במשחקים פשוטים. כעת אני מבין שהחיים הם הרבה יותר רציניים ומחייבים."

דאגלאס הצטרף למסגרת קבועה של לימודי תורה והחל לשוב למסורת היהודית.

דאגלאס הצטרף למסגרת קבועה של לימודי תורה והחל לשוב למסורת היהודית, שזנח עוד בתקופת נערותו, לטובת העולם הגדול. הוא החל לחפש דרכים שונות דרכן יוכל לנצל את עושרו הכלכלי, בכדי להועיל לעולם כולו. היה זה שינוי משמעותי מאד, כעין שיבה אל ה'אני' האמיתי שלו. היה זה צעד קיצוני כנגד הלחץ החברתי, שהגיע מהעולם ההוליוודי הנוצץ והתחרותי.

כיום הוא מקדיש את עצמו למטרות הללו, יותר מאשר אי פעם. לאחרונה הוא התחייב לממן את בנייתו של תיאטרון מיוחד, שימוקם ממש מול הכותל המערבי. התיאטרון הזה מתוכנן להעניק לתיירים חוויה יהודית אותנטית בעלת עוצמה רוחנית אדירה. קירק דאגלאס נמצא כעת בעיצומו של מירוץ אישי, כשהוא שואף להשלים את כל מה שפיספס בזמן שהיה עסוק ב'משחקים' הפשוטים...

אותה התנהלות בדיוק מתרחשת גם בתוך בית המקדש... המראות הקשים של הדם, הקירבה הגדולה לחוויית המוות... המחשבה שצצה בראשו של כל צופה: "זה יכול היה להיות אני, שמובל שם אל המוות, שנשחט ככה כמו בהמה". מראות כאלה עשויים לשנות את חייו של כל אדם, לעולמים.

האם פרשת השבוע תגרום גם לנו להשתנות כך?

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.