הדפסה
פרשת שבוע - ויקרא

קורבנות

"יודע אני כי נפשך תרתע…ויקשה עליך…ותשאלני בלבך ותאמר לי, היאך באו צווים ואזהרות ומעשים גדולים ומדוקדקים מאוד ובזמנים קבועים, והם כולם אינם מטרה לעצמם אלא מחמת דבר אחר, וכאילו שזו תחבולה יעצה ה'…כדי שישיג את מטרתו הראשונה" (מו"נ ח"ג לב). כך כותב הרמב"ם כנגד החולק על פרשנותו החדשנית והמקורית בענין הקורבנות. רבים וגדולים השיגו על הרמב"ם, שפירש שצווי הקורבנות הם צווים שניתנו ב"דיעבד" וכ"תרופת גמילה" כנגד הימשכותו של העם לע"ז. הרמב"ם סבר שמצוות הקורבנות הן מערכת חיובים שנועדה לתת מענה לנטיית העם לע"ז בדרך של העברת הנטייה לתחום הקדושה. הואיל והעם באותן תקופות היה רגיל בפולחן ובעבודת א-לוה גשמית וא"א להרחיקו ולנתקו בבת אחת מהרגליו, ניתנו הקרבנות שמגמתן בסופו של דבר לגמול את העם מע"ז ולהסב את לבו לעבודת ה'. לפי כיוון חשיבה זה הקורבנות אינם אידיאל של לכתחילה למימוש.

למרות תפישה זו הקדיש הרמב"ם שנים מתוך ארבע-עשר ספרי היד החזקה לדיון מקיף ומסכם בהלכות קורבנות. מדוע? כי השאלה היסודית היא האם כבר נזדככה האנושות מע"ז עד שאנו בטוחים שאין צורך בעבודת הקורבנות. כיום ב"ה בעם ישראל אין פולחן של ע"ז, אבל כלל אין זה ברור אם הנטייה לעבודה ופולחן דתי גשמי נתרפאה. זאת ועוד, גם אם בקרב ישראל הנטייה הולכת ומזדככת, ברור שעדיין חלקים רבים בכלל האנושות דבקים בע"ז ובפולחן דתי גשמי. מנקודת מבט זו מערכת הקורבנות אינה מיועדת רק כלפי עם ישראל, אלא לזיכוך עבודת הא-ל בכלל האנושות, ומקרא מלא דיבר הכתוב 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'.

בהמשך לשיטת הרמב"ם הציע הרב קוק שלב ביניים. תיתכן אפשרות שכשיבנה בית המקדש יובאו במקום קורבנות בע"ח קורבנות מן הצומח. הרב קוק הסביר שאין זה ראוי שכאשר התרבות האנושית מתעדנת ורואה בהריגת בע"ח ללא סיבה מעשה בלתי-מוסרי, דווקא בבית המקדש שהוא אורו המוסרי של העולם ימשיכו להרוג בעלי חיים כחלק מעבודת ה'. הוי אומר, הקורבנות ימשיכו, אבל באופן משודרג ומעודן. שיכלול של העיקרון אותו מציע הרב קוק מכוון לגישה שתנסה להתוות תהליכי ביניים בין דרך העבודה במקדש בימי בית ראשון ובית שני לבין דרך עבודת ה' במקדש שלישי. כמובן שאת דרך זו יורו או חכמי ישראל בלימודם או ע"י נבואה. ואם ישאל השואל ומה יהיה על כל הפרשיות שבספר ויקרא, נשיב לו כדרך שאמרו חז'ל על פרשיות אחרות – "דרוש וקבל שכר". כוחן נשאר במישור החינוכי. אם התקדמו הדורות, הרי העיסוק באותן הלכות יש בו כדי לרענן את כח החשיבה ולכוון אותו לרמות מוסריות ורוחניות גבוהות יותר תוך שמירה על הדרגות שכבר הושגו.

עיקרון זה העולה מדברי הרמב"ם יש ליישמו בעולמנו החברתי והדתי. לעתים אנו נטועים בהרגלי חיים, בנורמות חברתיות ובחינוך שקיבלנו ואנו ממשיכים אותו ללא בחינה וביקורת. לא תמצא מערכת מקצועית שאינה מנסה להתייעל ולקדם את עצמה ואת עובדיה. כל אדם שואף להתקדמות במעמדו המקצועי והכלכלי. משום מה דווקא בתחום הדתי יש איזה חשש ללימוד ולהתקדמות. כל נטייה לשינוי נתפשת או כ"התחרדות" או כנטייה רפורמיסטית. כוחם של השמרנים גובר והמערכת הערכית והדתית האישית, הקהילתית והציבורית נעה באיטיות רבה. הברכה שבשמרנות היא הזהירות שאמנם נדרשת, אבל משום מה שמרנות זו פורחת בעיקר בערוגה של החיים הדתיים.

בתחום הציבורי פועלים כוחות רבים מציבורים שונים ומגוונים והאפשרות להתחדשות צומחת אט אט. אמנם בתחום הקהילתי ובוודאי בתחום האישי האפשרויות רחבות יותר. כאן עולה השאלה האם אנו "מסתפקים במועט", האם די לנו  בהתנהלותנו הדתית כפי שהורגלנו? האם אין לנו מה לרענן ולחדש בעבודת ה' מתוך ענוה ומתוך זהירות. האם איננו רוצים להטביע את חותם דורנו על מערכת חיינו הדתית. האם הרמה הדתית בה גדלתי היא בדיוק הרמה בה אני רוצה להישאר. הרבי מקוצק אמר: "מי שאינו מנופף בכנפיו כלפי מעלה נופל". המציאות הטבעית והנורמלית היא שהילדים שואפים לחדש דברים ביחס לחינוך ולדרך החיים שקיבלו מהוריהם. המצוה 'והגדת לבנך' תובעת מהורים להעביר את המסורת לדור הבא, אבל לא נועדה למנוע את החידוש מהבנים. איננו רק שומרי חותם ומעבירי מקלות במרוץ השליחים של הדורות, אנו הנושאים את השליחות ומצווים להגשימה ולשכללה בכל דור. עבודת ה' היא אתגר דתי העומד בפני כל אחד ואחד בכל דור ודור.

הנה קושיה אחת לקראת ליל הסדר – במה וכיצד גם בחיינו הדתיים האישיים והקהילתיים ניתן לעלות קומה?

נכתב ע"י הרב אלי רייף