הדפסה
פרשת שבוע - ויקרא

לקראת פרשת "ויקרא" תש"ע

א. שמו של הספר- הקריאה להיכנס פנימה לקודש-

השבת פותחים אנו בקריאת ספר "ויקרא"- ספר שהוא מרכזי במיקומו בתורה, וראשון בלימודו, וכדברי המדרש (ז,ג):

"אמר רבי אסי: מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים ואין מתחילין בבראשית? אלא שהתינוקות טהורים. יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים".

שמו של הספר, המופיע במדרש הוא:"תורת כוהנים"- וזהו שם המבטא את תוכנו של הספר. גם ספרים אחרים נושאים שמות של תוכן - ספר דברים נקרא "משנה תורה", ו "חומש הפקודים" הוא שמו של ספר במדבר, (ושם זה קדום, וקיים כבר בתקופת התנאים: "...ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה" נאמר ביומא,פ"ז,מ"א). גם הספרים הראשונים נושאים שמות נוספים-"ספר הישר" לבראשית, ו"ספר הגאולה".

השם השגור בפינו הוא דווקא "ויקרא" שהוא לכאורה שם מקרי על פי המילה הראשונה של הספר: "ויקרא אל משה...", וכן בשאר הספרים ואף פרשיות השבוע נקראות על שם תחילתן. אך דומה שאין מקריות בתורה, וגם השם שניתן על פי ההתחלה יש בו מחשבה. עובדה, שפרשת "נח" נקראת על פי המילה השלישית "נח" שהוא אכן נושא הפרשה: "אלה תולדות נח..." , ואילו פרשת "תולדות" לפי המילה השניה: "ואלה תולדות יצחק..." –ולא על שם יצחק, שבוודאי דמותו חשובה לנו מדמותו של נח.

שם הפרשה שלנו, שהוא גם שם הספר כולו, בוודאי יש בו משמעות רבה, במיוחד לאור העובדה שחלוקת הספרים אינה נראית טבעית כל כך.

הן בסוף ספר שמות קראנו: שמות פרק מ

לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

והנה בפרשתנו יש המשך לענין:

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר....

ומדוע יש הפסק באמצע הענין ועוד הפסק של ספר חדש? כנראה קריאה זו היא באמת עניין חדש, ולהבנת הדברים נעזר בדברי המדרש לפרשתנו, העוסק בסמיכות קריאת ה' למשה למלאכת המשכן בסוף שמות-

ויקרא רבה (וילנא) פרשה א,ז:

ד"א: ויקרא אל משה, מה כתיב למעלה מהענין? פ' משכן: כאשר צוה ה' את משה, משל למלך שצוה את עבדו וא"ל :בנה לי פלטין. על כל דבר ודבר שהיה בונה היה כותב עליו שמו של מלך והיה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של מלך, היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך, היה מקרה בקורות והיה כותב עליהן שמו של מלך, לימים נכנס המלך לתוך פלטין. על כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו כתוב עליו, אמר כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שיכנס לפני ולפנים, כך בשעה שאמר לו הקב'ה למשה :עשה לי משכן ,על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו: כאשר צוה ה' את משה, אמר הקב'ה :כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ ?קראו לו שיכנס לפני ולפנים ,לכך נאמר :ויקרא אל משה.

לאחר סיום מלאכת המשכן, משה עדיין בחוץ והשכינה מבפנים ומשה אינו יכול להיכנס. כל ספר ויקרא עוסק בכניסה פנימה. אין הדברים אמורים רק לגבי משה. משה כמנהיג העם בונה את המשכן, וכנציגו מוזמן להיכנס פנימה. אם ספר שמות מתאר את "ועשו לי מקדש" הרי ספר ויקרא תכליתו להביא ל- "ושכנתי בתוכם". ספר זה הינו הקריאה של הקב'ה לנו להיכנס פנימה ולחבור אליו וזאת על ידי קיום המצוות: פרשת הקרבנות, המועדים, ההימנעות מאסורי עריות ומאכלות אסורות ועוד מצוות שבין אדם למקום. נוסף לכך כל מצוות שבין אדם לחברו, (המפורטות בעיקר בפרשת "קדושים") ובראשם- ואהבת לרעך כמוך, זו הדרך להיכנס פנימה למשכן, ולהתקרב אל הקב'ה. כשעם ישראל חי במדבר, התקרבותו לה' כעם באה לידי ביטוי בעיקר בעבודות המשכן. משנכנס לארצו, מתווספות מצוות נוספות- מצוות התלויות בארץ, וכן :

שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ- להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה (סנהדרין כ) . בימים קשים אלו חשים אנו היטב עד כמה חסרה לנו הנהגה ראויה, ועד כמה זרעו של עמלק מחבל בנו ופוגע בקודשינו ממש. עקירת הרשע המתגלמת בזרעו של עמלק, הכרחית יחד עם הקמת המלכות ובניית בית המקדש- לתקומת ישראל בארצו, ולהיותנו"ממלכת כהנים וגוי קדוש"!

ב. סדר הקרבנות: נדבה וחובה, לאור תפקידו של המשכן:

בברכת "חזק חזק ונתחזק" סיימנו את מלאכת המשכן הארוכה, אך בעצם עסקנו רק בהכנות . עסקנו ב"ויקרא" –קריאת ה' למשה כנציגו של העם להיכנס פנימה. ראינו כי למשכן תפקיד כמקום התוועדות ה' למשה, אך גם כמקום לעבודת האדם, בהביאו את הקרבנות לאהרון ובניו. ואכן, ספר "ויקרא" פותח בנושא הקרבנות. שימושה הרווח של המילה 'קרבן' בשפה המודרנית - במשמע של ויתור או הפסד - מטעה. השורש של המילה הוא קר"ב, כלומר: היא מורה על התקרבות. אין הכוונה רק להתקרבותה של הבהמה למזבח, אלא בעיקר להתקרבותו של היחיד לקב"ה, שהקרבן הוא מכשיר לה. הקרבת הקרבנות איננה, אם כן, טקס טכני בלבד; היא מקדמת את המטרה העיקרית של המשכן, דהיינו: חיזוק יחסיו של האדם עם הקב'ה.

סדר הכתובים בפרשת ויקרא הוא:

אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... לרצונו לפני ה'

1. עולה (מן הבקר / מן הצאן / מן העוף).

2. מנחה (רגילה / מאפה תנור / מחבת / מרחשת / בכורים).

3. שלמים (מן הבקר / מן הצאן / עז).

וידבר ה' אל משה לאמר... נפש כי תחטא

4. חטאת ציבורית (כהן משיח / שגגת כל העם / נשיא).

5. חטאת פרטית.

6. אשם (מעילה / ספק / גזילות).

סדר רשימת קורבנות זו מובנת והגיונית. תחילה מובאים שלושת הקורבנות שאדם מחליט מרצונו החפשי, באופן וולונטרי, שהוא רוצה להביא ולהקריב בבית המקדש - עולת נדבה, מנחת נדבה ושלמי נדבה.

לאחר מכן, ישנה פתיחה חדשה (ציווי נוסף, אחר) הדן בקורבנות החובה על חטאי שגגה או ספק (חטאות ואשמים).

מדוע קודמים דיני קרבן נדבה לדיני קרבן חובה? ככלות הכול, ניתן היה להעדיף דווקא סדר הפוך: ראשית כול יש לדון בקרבנות שחייב אדם להביא, ורק אחר כך באלה התלויים ברצונו. ונחזק את שאלתנו- הגמרא בקידושין (לא.)עוסקת בשאלה :מי גדול וחשוב-המצווה או שאינו מצווה, ומסקנתה כדברי רבי חנינא- "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה". ושאלתנו, מדוע שנפתח בפחות חשוב, האם רק מדין "מעלין בקודש"? נראה שיש להבחין בין קיום מצוות להקרבת הקרבנות-

במצוות דווקא המצווה עדיף, (ונסביר על פי דברי התוס' במקום)-

גדול המצווה ועושה - נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח.

במצוות העקרון הוא "לפום צערא אגרא" ולכן המצווה –דואג ומתייסר שמא לא קיים את המצווה כדין ולכן שכרו מרובה. המתנדב, לא מתייסר ואיננו דואג שמא לא יקיים כהלכה, ולכן שכרו מועט.

אך בקרבנות המצב שונה-

קרבן נדבה משקף את רצונו של היחיד לשפר את מערכת יחסיו עם הקב'ה. רק אחר כך מפורטים דיני קרבן חובה, שנועד לתקן יחסים אלו לאחר שהורעו כתוצאה מחטא. קרבן נדבה מוקדם על שום שהוא מתאר מציאות אידאלית יותר. החיוב בקרבן חובה איננו רק על חטא. החיוב על עברה בשוגג משקף את הצורך להיות תמיד זהירים במעשינו - החוטא בשוגג נתבע על כך שלא נזהר דיו.

כל זאת אם נבין את המשכן כמכשיר של האדם להתקרב אל הקב'ה.

אך למשכן ישנו גם תפקיד נוסף שניתן למוצאו בדברי הרמב"ן :

הרמב"ן, לשיטתו, מניח שהפרשיות ספר שמות מסודרות כרונולוגית, ומצוות בניית המשכן ניתנה מיד לאחר מתן תורה ולפני חטא העגל. בהתאם לשיטתו מוצא רמב"ן קשר ישיר בין מתן תורה למצווה הראשונה שמשה מקבל אחריה - בניית המשכן.

עם תום מעמד הר סיני עולה משה להר לקבל את הלוחות, התורה והמצווה [ראה כ"ד; יב]. הלוחות, כידוע, הם האבנים שעליהם כתב הקב'ה את עשרת הדיברות, ואילו "התורה והמצווה" הן, מן הסתם, הלכות המשכן שקיבל משה במהלך ארבעים היום, קרי: המצוות המתועדות בפרשת תרומה ובפרשת תצווה (שימו לב איך הסיפור בסוף פרק כ"ד ממשיך את דרכו בפרק ל"ב).

נביא מדבריו [לכ"ה, ב]:

"כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות... וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה... מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לא-להים, כאשר התנה עמהם מתחלה [בברית המילה ובברית בין הבתרים]... והנה הם קדושים, ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם... ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל... והנה, עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה, שהוא הארון... וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר".

אם נקבל דבריו, שלמשכן יש מטרה של המשך מעמד הר סיני, נוכל לראות קשר זה בעיקר בקרבנות הנדבה:

כזכור, בני ישראל הקריבו בהר סיני עולות ושלמים (במהלך הטקס שבו הכריזו "נעשה ונשמע" - שמות כ"ד; ד-ז). בטקס זה נמצא, למעשה, האזכור הראשון בתורה של קרבן השלמים - מה שמעיד על קשר בין קרבן זה להר סיני [שימו לב גם שהכתוב מתייחס לקרבן שלמים כאל זבח (ראה ג; א וז; יא). המילה זבח מורה לעתים על חגיגה, לרוב כשמדובר באיחוד של שני צדדים. למשל: לאחר שכרתו ברית שלא לפגוע זה בזה לרעה זבחו יעקב ולבן זבח (ראה בראשית ל"א; מד-נה). עד היום מקובל שלאחר חתימת הסכם מקיימים חגיגה (סעודות מדיניות, חתונות וכדומה). אפשר אפוא שבזבח השלמים מבטא היחיד את רצונו ליטול חלק בחגיגה משותפת עם הקב'ה].

גם לקרבן עולה יש קשר מיוחד עם מעמד הר סיני. הביטוי החוזר בפרשיות קרבן העולה, "אִשֵּה ריח ניחֹחַ לה' ", מוזכר גם בתיאור עולת התמיד - קרבן התמיד:

"עֹלת תמיד העשויה בהר סיני, לריח ניחֹח אשה לה' " (במדבר כ"ח; ו).

וביטוי דומה אנו מוצאים גם באזכור הראשון של עולת התמיד:

"...לריח ניחֹחַ אִשֶּה לה'... עֹלת תמיד לדֹרֹתיכם, פתח אהל מועד..." (שמות כ"ט; מא-מב).

פסוקים אלה מלמדים על הקשר שבין עולת התמיד, ריח ניחוח והר סיני.

על ידי הקרבת עולה או שלמים, המזכירים את מעמד הר סיני, מאשר, אם כן, היחיד מחדש את ברית "נעשה ונשמע", שהיא הבסיס לקשר שלנו עם הקב'ה [ניתן גם להציע ששני סוגי קרבנות הנדבה משקפים בחינות שונות של הקשר עם הקב'ה: העולה משקפת את פן 'היראה', בעוד שהשלמים משקפים את 'האהבה'].

יש לזכור גם כי הפעם האחרונה שבה הקריבו בני ישראל עולות ושלמים הייתה לפני חטא העגל, בהר סיני. לאחר חטא העגל גלתה השכינה, ובני ישראל לא יכלו עוד להקריב קרבנות. על כן המסר הראשון של הקב'ה לאחר ששלמה בניית המשכן וחזרה שכינה למחנה הוא שניתן לשוב ולהקריב עולות ושלמים, בדיוק כפי שעשו בהר סיני.

כך ניתן להסביר לא רק מדוע פותחים קרבנות הנדבה את פרשת ויקרא אלא גם מדוע פרשה זו היא הראשונה בספר.

כמו לביטוי החוזר בסופן של פרשיות קרבנות הנדבה, "אשה ריח ניחֹח", גם לביטוי החותם את פרשיות החובה, "וכפר עליו... ונסלח לו", יש הקבלה באירועי הר סיני.

כזכור, מעשיו של אהרן בחטא העגל נבעו מכוונות טובות אך גרמו לאסון. בנוכחות השכינה דורשת כל עברה - ואפילו נעשתה בשוגג - עונש מידי (ראה שמות כ"ג; כ-כב)! אף על פי כן מעניקות לאדם מידות הרחמים של הקב'ה - שהן מהות הלוחות השניים - 'הזדמנות שנייה' להוכיח לקב"ה שהוא אכן ישר ושיהיה זהיר יותר בפעם הבאה. כשעלה משה רבנו להר סיני לבקש כפרה על חטא העגל אמר לבני ישראל:

"אתם חטאתם חטאה גדולה, ועתה אעלה אל ה', אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות ל"ב; ל; וראה גם ל"ב; לא-לג!).

מאוחר יותר, כשקיבל משה בהר סיני את שלוש עשרה מידות הרחמים ועמם את הלוחות השניים, הוא מבקש:

"...וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו" (שמות ל"ד; ט).

הביטוי החוזר בקרבנות החובה - "וכפר עליו... ונסלח לו" - מתקשר לתקדים זה, לסליחת הקב'ה לישראל על חטאם. קרבן החובה משמש מכשיר שבעזרתו יכול האדם לבקש מחילה על מעשה שעשה בשוגג ולהתחנן לקב"ה שידון אותו במידות הרחמים.

ניתן אפוא לסכם כי קרבנות הנדבה מדגישים את תכלית המשכן כמכשיר להתמדת חוויית מעמד הר סיני, בעוד שקרבנות החובה מהוות המשך לתיקון חטא העגל.

בחסרונו של בית המקדש, מתייחסים חז'ל לתפילה כאל תחליף לקרבנות. בדומה לקרבנות, משמשת גם התפילה מכשיר שבאמצעותו יכול האדם לפתח את יחסיו עם הקב'ה.

לדיון שלנו בקרבנות יש, אם כן, משמעות גם בימינו. תפילת היחיד צריכה לכלול את שני המרכיבים של קרבנות היחיד: נדבה וחובה. בעיקרה צריכה התפילה לבטא את רצון האדם להתקרב לקב"ה, אולם כאשר האדם חוטא הופכת התפילה לאמצעי תיקון ליחסים שהורעו.

(נעזרנו בדבריהם של הרב ליבטאג והרב גרוסמן מישיבת "הר עציון").

ג. תורת ציבור בקרבנות כלל ישראל:

נעזר בדברי מו"ר הרב נריה זצ"ל בדבריו לפרשה:

הרמב"ן בתחילת דבריו לפרשה מבחין בין "קרבן השותפין" ל: "קרבן ציבור": (א,ב)-

אם התנדבו רבים להביא עולה- עולת השותפים היא, (כי) מה בין שנים המשתתפין לבין עשרה ואלף שנשתתפו בו? אבל קיץ המזבח הבא מהמותרות, לב בית דין מתנה עליהן, לפיכך היא עולת ציבור.

ההבחנה הברורה העולה מדברי הרמב"ן לחלוקה המהותית בין תורת השותפין לתורת ציבור, היא הבסיס לתורת הערבות בישראל...מסוד חכמינו למדנו, שתורת הערבות בנויה על יסוד אחדות האומה. וכך כתב המהר"ל מפראג (נתיבות עולם.נתיב התוכחה,פ"ב):

כל ישראל ערבים זה בזה, בשביל שהם עם אחד, מה שלא תמצא בשום אומה- שאינם עם אחד כמו שהם ישראל הדומים לאדם אחד. שאם יש מכה באחד מאבריו כולם מרגישים בעבור שהם גוף אחד, וכן כאשר אחד מישראל עובר עבירה מרגישין בחטא כל ישראל, שהם כמו אדם אחד, כי הם עם אחד".

הרוגצ'ובי ב"צפנת פענח" מעיר כי: "לכן רק כשעברו הירדן, שאז היו כמו מציאות אחת, חלה עליהם ערבות....שנעשו ציבור ונעשו מציאות אחת נצחית".

על פי הבחנת הרמב"ן מסביר מרן הגראי"ה קוק זצ"ל את דברי הגמרא (מנחות סה.) בוויכוח של חכמי ישראל עם הצדוקים-

"ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהיה מתנדב ומביא תמיד, מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון. שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב ליחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור באומות העולם הוא בבחינת שותפים, ואצל שותפים בוודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד ...אבל בישראל- ציבור ושותפים הם שני מושגים כדמשמע מסוגיא דתמורה- "אין הציבור והשותפין עושין תמורה" (יג,א) – מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלפי החלק של הפרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכים להיות משל ציבור דווקא, שזהו עניין הקדושה של הכלל כולו" (משפט כהן, עמ' רע"ג).

באומות העולם הכלל נועד לשרת ולהיטיב לפרט, ואין בו ערך וייחוד כשלעצמו. הפרט יכול להגיע להישגים טובים יותר כשהוא במסגרת הכלל. ולכן, הכלל גדול ככל שיהיה הוא בגדר של "שותפים"- הרבה פרטים יחד. אך בעם ישראל יש משמעות וייחוד לכלל עצמו, והפרט ניזון מכוחו של הכלל. ולכן לדעת רבותינו לא ייתכן שיחיד ינדב קרבן תמיד, שהרי זהו קרבן של הציבור ולא של אוסף פרטים.

שמואל