הדפסה
פרשת שבוע - ויקרא

השיבה למקור


פרשתנו הינה הפרשה הפותחת את ספר ויקרא הידוע גם בשם תורת כהנים. לפנים היו פותחים בספר זה בסדר הלימוד של ילדי ישראל, כמאמר חז'ל יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים. לא רק זאת אומרים לנו חז'ל שאלולי התנוקות שקורין בסדר קרבנות לא היה העולם עומד. ועלינו להבין מדוע החשיבות הזאת של לימוד התנוקות דוקא בסדר הקרבנות? הפס' השני של הפרשה הוא "אדם כי יקריב מכם קרבן לד'" וקשה דאדם מתיחס אל כלל האנושות ואילו מכם מתיחס לעם ישראל, אם כן מה בא פס' זה לאמר לנו?
על פס' זה אומרים לנו חז'ל שמכאן למדים שצריך האדם לומר מאה ברכות בכל יום כאילו הקריב קרבן ,מנין מכ"ם. מה ראו חז'ל לדרוש דבר זה, האם רק בגלל שמצאו גמטריא נחמדה קבעו הלכה זו ח"ו. אלא צריכים אנו להבין מהי משמעותה של הברכה ומתוך כך נבין בעז"ה באפס מה את כוונתם של חז'ל. במס' ברכות אומרת לנו הגמ' שכל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה מעל ומהי תקנתו של זה האוכל בלא ברכה, עונה לנו הגמ' ילך אצל חכם וילמדנו ברכות מעיקרא. (וקשה למה דוקא פה אומרת לנו הגמ' דבר זה הרי זה יכול להיות נכון בכל הלכה).וממשיכה הגמ' שכל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל לאביו ואמו ואמר אין פשע (ואביו זה הקב'ה ואמו זו כנסת ישראל) וחבר לאיש משחית זה ירבעם בן נבט. וקשה עלינו להבין אין דברי הגמ'.
כאשר אדם מברך על דבר לפני שהוא אוכל, הוא בעצם מראה שיש מקור שממנו בא לו דבר האכילה ממנו. הוא בעצם מתחבר לשרשו העליון. בעצם כאשר לא מברך האדם הוא מבטא שהכל הפקר שאין מי שאמר והיה העולם, לא אנו חבים את מה שאנו אוכלים בעצם אנו מתנתקים מהמקור. דבר שאנו צריכים כדי להתגבר עליו ללכת לחכם לא כדי שילמדנו את הברכות עצמן, אלא כדי שנצליח להבין את הקישור לקב"ה ולא נוכל שלא לברך. (ושמעתי מפי מו"ר הרב מרדכי אלון שליט"א שסיפר שכשקרא מאמר חז'ל "איזהו צדיק זה הרואה חמה בזריחתה ובשקיעתה ומברך, איזהו רשע זה הרואה חמה בזריחתה ובשקיעתה ואינו מברך", הלך וחיפש במשנה ברורה מה מברכים וכשלא מצא הבין שהוא הרשע של הגמ', ח"ו - מפני שמי שרואה חמה בזריחתה ובשקיעתה ויכול לא להרגיש את הצורך לברך ולהלל להשי"ת הוא רשע).
ומכאן בעצם למדו חז'ל על הצורך במאה ברכות בכל יום, מפני שהאדם כאשר הוא מקריב הוא לא צריך סתם להקריב אלא מעצמו הוא צריך להקריב ולכן אומרת התורה "אדם", כל אדם כאשר הוא מקריב לא מספיק שהוא עושה פעולה ומקריב אלא הוא צריך להקריב "מכם", מעצמו, להרגיש שאם היה יכול את עצמו היה מקריב, לא חיצוני לו, ממנו והלאה, אלא את עצמו הוא מקריב. ובקרבן בעצם מתקשר לשרשו העליון ומתחבר להשי"ת בדיוק כמו בברכות.
ולכן תנוקות שהם הכי קשורים למקורם שלא טעמו טעם חטא מימיהם, הם מתאימים ביותר ללמוד בסדר קרבנות. (זאת ועוד שהרי כאשר הם קטנים אין בהם עדיין מחשבות רעות בדבר המסופר בספר ויקרא ואין להם מחשבות ודיעות מעוותות, כך שיכולים ללמוד הדברים באמת בקדושה ובטהרה וכך לגדול תוך בניה עצמית קדושה).
ובפסח שאנו חוגגים בו את היווצרותנו כעם, אנו באים דוקא ומתקנים את חטא אדם הראשון הקשור באכילה ובחיבור לקב"ה. שהרי כל המצוות בליל הסדר קשורות בפה. זהו החג היחיד בשנה בו אנו אוכלים רק מפני שאנו מצווים ולא בגלל שאנו רוצים. ומברכים "על אכילת" כפי שאדם הראשון בגן העדן היה צריך לקיים מצוות עשה אחת ומצוות לא תעשה אחת, כך אנו בפסח מצווים במצוות עשה אחת של אכילת מצה כנגד "מכל עץ הגן אכל תאכל" ומצוות לא תעשה אחת של איסור חמץ כנגד "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". אם כן אם אדה"ר לא היה חוטא זאת היתה כל מגמתו בעולם כפי שנאמר "ואדם אין לעבוד את האדמה" (רק שמצוות הלא תעשה היתה מתבטלת לאחר האכילה מעץ החיים) אם כן בפסח שבו נוצרנו כעם צריכים אנו לבא ולתקן את חטא האדם הראשון שגרם ל"אתם קרויים אדם" הנאמר לישראל וגאולת העולם אינה מתבצעת ע"י האנושות כולה, עד אשר "אהפוך על העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד'", "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד".