הדפסה
פרשת שבוע - ויקרא

אש שחורה על גבי אש לבנה


אותם הדברים הנעלמים אשר אין להם הגה, אשר הם למעלה אפילו מהקול קול יעקב, הם תמיד אלה שדורשים הכי הרבה מילים כדי לבטאם ואחרי שנגמרו גם המילים נשארים אנו דוממים ומשתוממים שמא הצלחנו ולו במקצת להעביר לזולתנו את המסר היקר לנו מכל. "לך דומיה תהילה" אומר דוד המלך נעים זמירות ישראל. ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידנו פרושות כנשרי שמים ורגלנו קלות כאילות – עדין, אין אנו מספיקים!האות אל"ף הזעירה שבמילת ויקרא, הרומזת על ההבדל התהומי שבין מעלת משה רבנו לבין נבואת בלעם הרשע, שייכת היא לבחינה הזאת, בחינת קול דממה דקה הנשמעת בתוך קול ד' שובר ארזים, קול גדול ולא יסף.
ענותנותו של משה רבנו מביאתו לסרב לכתחילה לכתוב לגבי עצמו "ויקרא אל משה" – לשון חיבה וזירוז" בעוד בבלעם כתוב "ויקר אלקים אל בלעם" לשון מקרה וטומאה. ורק אחרי שד' הפציר בו הסכים בתנאי שהאל"ף תהיה זעירה. האל"ף הזו, שאין לה כל צליל והגה מבטאת את הפנימיות הבלתי מלובשת בגבולות הזמן והמקום. מדרגתה היא מדרגת הנשמה שרק פעולתה ניכרת והיא עצמה נעלמת.
זאת היא גם הבחינה של הבכח של התורה הרחבה מני ים בעוד שבבפועל של התורה, הכתב הנתון תחת אותן המגבלות של זמן ומקום אשר המחשבה חופשייה מהן, הכתב תופס מקום על הגוויל וגם מתפשט במידת הקודם והאחר כך, המוקדם והמאוחר. הזהר הקדוש מסביר כי התורה היתה כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה. הגויל מייצג את האש הלבנה שאין לנו בה הבחנה בעוד הדיו מייצג את האש השחורה הניתנת להשגה. אבל אם האש השחורה ממלאת את כל השטח, שוב אין אפשרות של הבנה. ולכן הבחינה של הבלתי נבחן על ידי העין הגשמית, הגויל הלבן מסביב לאותיות, היא בעצמה הינה התנאי לכל הבנה אפשרית.
בכותבו את האל"ף זעירה, משה רבנו מקטין את הבחינה של הבפועל של התורה ועל ידי כך מגדיל הוא את בחינת מודעותנו לבכח. על ידי זה שהוא מקטין את עצמו בענותנותו הופך הוא להיות פנוי להתגלות התורה ועל יסוד זה אמרו חז'ל במדרש שתלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. והדעת שמדובר בה כאן היא דעת קונו, הינו התודעה שבהיותו נברא הרי הוא מקבל כל מידת מהותו וישותו מהבורא ב"ה וב"ש. וכאשר יודע את זה, הרי הוא מבין גם שמטובו הבלתי מוגבל של הבורא הוא מקבל ורק הוא מגביל את זרימתה, וכפי שנאמר "הרחב פיך ואמלאהו".
והנה פירש רש"י כי "לכל דיברות ולכל אמירות ולכל הצוויים קדמה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר: וקרא זה אל זה ואמר". (ומכאן אמרו חז'ל במסכת יומא כי לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחברו אלא אם כן קראו ומפרש התורה תמימה שהכונה שלא ידבר איתו פתאום. הפתאומיות מאפיינת דוקא את טומאת המקרה כפי שצוין למעלה לגבי בלעם.) ועתה הגענו על סף ההבנה למה דוקא כאן באים הדברים הללו לידי ביטוי. (הרי מספר פעמים היתה קריאה למשה בספר שמות ולמה לא נכתבה בהם אל"ף זעירה? ולדוגמא: ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה; ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ד'; ואם תאמר הרי לא כתוב כאן ויקרא אל משה, הנה: ויקרא ד' למשה אל ראש ההר ויעל משה; ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן.)
עומדים אנו בפאתי ספר ויקרא שהוא תורת כהנים ולכן היה אמור להיות שייך דוקא לאהרן ולא למשה. מזאת הסיבה עמד משה בענותנותו מן הצד כי ראה את עצמו כמי שסיים את תפקידו. מדרגתו האמיתית של משה היא בתורה ד' הכתובה אש לבנה על גבי אש לבנה שהיא לא נתנת להשגה אלא באספקלריא המאירה דרגת נבואת משה. ולפי שיודע הוא לצמצם את עצמו במידת ענותנותו כך יודע הוא לצמצם את התורה בבחינת אש שחורה כתובה על גבי אש לבנה בחינת זכרו תורת משה עבדי. ענין זה הוא כל כולה של עבודת המשכן לקרב את האדם (אדם כי יקריב – מכם) אל שורש ומקור הויתו. המשמעות הקיומית של להיות נברא היא גלות. הבריאה שמה את האדם רחוק מהבורא והריהו מחפש את דרכי הקירוב, ההתקרבות. במדרגת האבות, במדרגת התורה הלא כתובה, מגיעים למימד של הבכח של ההתקרבות, בדרך הקרבה בחינת קידוש השם של העקדה. במציאות תגיעה היא לבחינה של הבפועל בקידוש השם על ידי רבי עקיבא. על ידי הקרבן שהוא תמורתו, מצליח האדם להתקרב לבוראו בקיימו "וחי בהם". דרגת הבכח לעולם גדולה היא מהבפועל אמר מרן הרב קוק זצ"ל. נתינת התורה גדולה מקבלתה ומשה רבנו עומד בתווך.
והנה, אחרי שיש משכן ועבודת הקרבנות היה מקום לטעות ולדמיין שבזה נוכל להשיג את השלמות וכפי שרצו אחדים להתחכם בנושא באומרם "אילו נתן לנו את התורה ולא הכנסנו לארץ ישראל – דיינו!"
אמנם הזהר מביא עוד הסבר נוסף על כתיבתה של האל"ף הזעירה, והוא שהקריאה לא היתה בשלמותה היות והיתה במשכן ובחוץ לארץ בעוד כי אין שלמות אלא בארץ ישראל וכלשון הזהר "בגין דשלימו לא אשתכח אלא בארעה קדישא". והיות ומשה לא נכנס לארץ ישראל לא שייכת אליו השלמות הזאת של ארץ הקודש. וכפי שהתורה שבכתב לא ניתנת להשגה אלא ע"י התורה שבעל פה, כך גם כן אין היא ניתנת לקיום באמת אלא בארץ ישראל. וכפי שהאלף אינה נתנת להבעה כך גם הענין הזה אינו ניתן להוכחה ונשאר בבחינת אף על פי שאין ראיה לדבר, יש זכר לדבר. ונראה שכאן הכוונה יכולה להתפרש בכך שהזכר עצמו הוא הראיה לדבר, זכר למעשה בראשית זכר ליציאת מצרים ואל נהיה כפויי טובה ונודה על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שהוציאנו מארץ צפון ומכל הארצות והכנסנו לארץ ישראל ויבנה לנו את בית הבחירה בב"א.