הדפסה
פרשת שבוע - ויקהל

פרשת ויקהל

נפתח בהערה חשובה של מו"ר הרב נריה זצ"ל לפרשה, בענין מנהיגות. לצערינו, נושא זה נשחק בדורנו, ובעיות רבות וקשות נגרמות בשל היעדרות מנהיגות ראויה. זו בעיה בכל המגזרים של החברה:

א. איחור בתרומת הנשיאים למשכן: כמעט בסוף רשימת התורמים למשכן מופיעים הנשיאים: "והנשאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן" (לה, כז). רש"י מביא בשם המדרש: "אמרו הנשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים...ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות אחת משמם- והנשאים כתיב". ומסביר רבינו: "נראה לפרש שלא מידת עצלות שלילת היא ששלטה בם. הפגם היה שלא הכירו את הרצון, הכיסופים וכח ההתנדבות העצום, הגלום בכנסת ישראל לבנין המשכן. נשיא אשר איננו יודע את שאיפותיו של צאן מרעיתו, אינו מבין את הפוטנציאל הגלום בשבטו. משל למה הדבר דומה? לחקלאי חסר הבנה בעל שדה משובחת שליד המעיין, היכול לזרוע בשדהו ירקות משובחים שיניבו פירות דשנים שהכנסתם מרובה, והלז, שלא קרא, לא שנה ואינו מבין את ערך שדהו, הולך וזורע בשדהו מאכל לבהמות...". בהמשך דבריו הוא מביא את הסיפור המופיע בפסחים (סו.), על היום בו מינו את הלל הזקן לנשיא במקום בני בתירא. התעוררה בעיה בפסח, כשחל י"ד ביום שבת, האם מותר לשחוט? הלל קבע שמותר לשחוט בשבת, אך התברר שהעם לא ידע ולא הכין סכינים ופסחים לחג. תשובתו של הלל היתה: "הניחו להם, רוח הקודש עליהם, אם אין נביאים הן, בני נביאין הן" זאת אומרת, הלל האמין שהעם ימצא פתרון לענין, ואכן: "מה עשו ישראל באותה שעה? מי שפסחו טלה טמנו בצמרו, גדי קשרו בין קרניו, והביאו סכינים ופסחים למקדש". ומסיימת התוספתא- "בו ביום מינו את הלל נשיא, והיה מורה להם בהלכות הפסח". מעיר על כך הרב נריה: "דוק ותמצא- לא בגלל הפתרון וההיתר ההלכתי נאמר בתוספתא שנתמנה הלל לנשיא. הלל אשר חזה מראש כיצד תיפתר הבעיה, שמתוך הבנת ייחודם של ישראל קבע- הנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם. לבסוף התברר שהוא אכן צדק- ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון". וכך צריך לנהוג כל מנהיג, כל מחנך, כל מפקד וכל אב בביתו- להאמין בצאן מרעיתו. ואם יש אמון אמיתי, מתברר שהתוצאות לא מאחרות לבוא, והאמון מצדיק את עצמו. כשתלמיד, חייל, או בן חשים שהמנהיג סומך ומאמין בהם, הם מוציאים אל הפועל  את הכוחות הטמונים בהם, שהם עצמם לא האמינו קודם לכן בקיומם.

ב. המשכן-  כמקום עבודת הקרבנות או כמקום התוועדות?עבודת אהרון מול דיבורו של משה: בפרשת "תרומה" עסקנו בשאלת מטרת המשכן, מתוך מחלוקת הפרשנים האם הציווי היה לפני או אחרי חטא העגל. ראינו גישה אחת הטוענת כי בניית המשכן הוא תוצאה של חטא העגל, ומהווה תשובה לכישלון העם, אך גם ישנה גישה הטוענת כי המשכן הוא אידיאל בפני עצמו, ואינו תוצאת החטא. הפעם, ננסה לעמוד על עיקרו של המבנה, ומכך, שוב נעסוק  בנושא המרכזי של מטרת המשכן. נעזר גם בדברים ששמעתי מרבני "הר עציון" –הרב רמי ינאי והרב אמנון בזק: נתחיל הפעם בדברי הראשונים: הרמב"ם בהלכות בית הבחירה מגדיר את מטרת המקדש:

הלכה א - מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'. וכך גם בהמשך הפרק, כשמביא את כלי המקדש, נשים לב לסדר הכלים ולכלי הראשון שמזכיר:

הלכה ו - ועושין במקדש כלים, מזבח לעולה ולשאר הקרבנות, וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום, וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש, ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן ושלשתן בתוך הקדש לפני קדש הקדשים. העולה מדברי הרמב"ם כי עיקרו של המקדש הוא בהקרבת הקרבנות.

הרמב"ן, אף הוא דן בתפקידו של המקדש, וקובע: (שמות, כה,ב): ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת... מטרתו של המקדש בהשראת השכינה ובדבור עם משה. המקום המרכזי במשכן הוא הארון שמעליו בא הדבור. אף הרמב"ן עוסק בסדר הכלים ומדגיש: על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השולחן והמנורה שהם כלים כמוהו... האם עלינו להבין שישנה מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן? נראה שניתן לומר כי שני הדברים נכונים: המקדש נועד מצד אחד לשמש כאמצעי להשראת השכינה  ולדיבור עם העם, ואם כן המשכן, כביכול, צורך השכינה, ובלשון הרמב"ן: "שיהיה לו בית בתוכם". אך מצד שני, המשכן נועד גם לבני האדם כדי שיוכלו להקריב קרבנות, לכפר על עוונותיהם ולהתקרב לבורא. אם כך כדעת הרמב"ם, הכלי המרכזי הוא המזבח שעליו מקריבים את הקרבנות. שתי פרשיות מוקדשות לציווי מלאכת המשכן: "תרומה" ו"תצוה". בפרשת "תצוה" שמו של משה איננו מוזכר, ורבים עסקו בכך(ואף אנו עסקנו בדברי "בעל הטורים" לענין). ולכאורה, מלאכת המשכן זו פרשה ארוכה, שפותחת בציווי ה' למשה , ונמשכת עד לסוף "תצוה", ואם היינו מחברים את הפרשיות (כפי שעושים בשנים רבות ב"ויקהל-פקודי") הרי ששמו של משה היה מופיע פעם אחת בתחילת הענין. ולכאורה, אין הבדל בין הפרשיות, אלא ש"תרומה" היא הראשונה שבהן! אך צדקו רבותינו, והבדל גדול בין הפרשיות- בפרשת "תרומה" משה עומד במרכז- הן באיסוף התרומה, אך גם בכלים- שהרי הארון הוא הראשון והמרכזי (וגם בכך עסקנו) ועיקרו בשביל דבור ה' עם משה, וכפי שהסביר הרמב"ן: "ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל". בפרשת "תצוה" לא רק ששמו של משה איננו מוזכר, אלא שהדמות השזורה לאורך כל הפרשה היא דמותו של אהרון- הפרשה פותחת בהדלקת הנרות (למרות שהמנורה כבר הוזכרה ב"תרומה") כשהדגש הוא על "...יערוך אותו אהרון ובניו..". בהמשך ישנו עיסוק נרחב בבגדי הכהנים, ואף הפרק הארוך העוסק בקידוש המשכן מתמקד בקידוש הכהנים ובעבודתם. כך מסתיימת הפרשה: "וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח, ואת אהרון ואת בניו אקדש לכהן לי" (כט,מד). אם המזבח הוא הכלי המרכזי המוזכר כאן (ורק הוא מוזכר!) הרי שהכהנים ואהרון בראשם הם הדמויות המרכזיות שבפרשה. סופה של הפרשה במזבח הקטורת וכמעט כל הפרשנים עסקו בשאלה- מדוע מזבח זה לא מופיע יחד עם שאר הכלים שבפרשת "תרומה" (וכפי שמופיע בעשיית המשכן)? ולמהלך זה הענין ברור, שהרי הדגש במזבח הקטורת הוא: "והקטיר עליו אהרון קטורת סמים...ובהעלות אהרון..."(לז, ח)- ועל כן נדחה לפרשה זו העוסקת בעבודת אהרון, ולא בפרשה הקודמת –פרשת משה, המדבר עם השכינה מעל הארון . וכדי שנבין שאין סתירה בין הדברים, והמשכן משמש גם את משה וגם את אהרון, מובאת בפרשה זו פרשת קרבן התמיד, אף שטרם עסקנו בענייני הקרבנות. פרשה זו פתחת במילים: "וזה אשר תעשה על המזבח, כבשים בני שנה שנים ליום תמיד..." (כט, לח)- ואם כן בעבודת המזבח אנו עוסקים, ובעבודת בני ישראל ביד הכהנים. אך בהמשך הענין: "עולת תמיד לדורותיכם פתח אוהל מועד לפני ה', אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם. ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי..." (כט,מב-מג)- הנה כאן מופיע התפקיד השני של המשכן כמקום התוועדות השכינה, ואף משה עצמו נרמז כאן במילים :"לדבר אליך שם". זהו הביטוי היחיד בפרשה המתקשר למשה ולא לאהרון. התורה עצמה מקשרת כאן בין שני תפקידי המשכן: כמקום הקרבה וכמקום התוועדות. כיון שלמשכן תפקיד כפול ישנה גם הקדשה כפולה –בפרשת "תצוה"-ישנו ציווי על הקדשת הכהנים והמזבח, ושם אהרון נמצא במרכז הענין , אך בפרק האחרון של הספר ישנה הקדשה נוספת של המשכן, כמקום השראת השכינה, וכאן למשה יש תפקיד נכבד ביותר (עליו נעמוד, בע"ה, בפרשת "פקודי"). בנושא ההקדשות נקצר הפעם  (ונשלים,אם יזכנו הקב'ה, בפרשת "צו").

נכתב ע"י הרב שמואל בירנבויים