הדפסה
פרשת שבוע - ויקהל

התלהבות והתאפקות

לאחר שהשיג משה רבינו בפרשה הקודמת את סליחתו של הקב'ה לעם ישראל והסכמתו לחזור להשרות שכינתו בתוכם, פונה משה בפרשתנו לעם ישראל ומידע אותם על מצוות המשכן (עלינו לזכור שכל פרשת המשכן שנאמרה עד עתה נאמרה לו למשה בלבד ועדיין לא הביא משה את הדברים בפני עם ישראל). ההוראות שניתנות בפרשתנו לעם ישראל שונות במקצת מההוראות שנתנו למשה בפרשיות תרומה, תצווה ותחילת כי-תשא (בעצם ממה שניתן לפני חטא העגל).
השינוי הבולט ביותר מופיע כבר בתחילת פרשתנו: בעוד שבפרשת תרומה נכתב: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי", בפרשתנו כתוב: "קחו מאיתכם תרומה לד'". ופירוש העניין הוא כי בתכנית המקורית (לפני חטא העגל) תפקידם העיקרי של בני ישראל היה להיות המקבלים, מאספים ומקדישים את כל התרומות הנלקחות מאת כל איש באשר הוא את נדבת ליבו. כל איש, הכוונה מאומות העולם ומהערב רב.
החומרים, הערכים שמהם בנוי המשכן-המקדש הם דוקא מאת כל העמים. ישראל הוא היודע איך לצרפם יחד ולבנות מהם את בית ד' אשר בית תפלה יקרא לכל העמים.
אבל לאחר שחטא הערב רב בחטא העגל וגרם לנפילת עם ישראל בעקבות מעשהו (וחוסר תגובתם הראויה של עם ישראל) התברר שטרם הגיע העת אשר יהיה אפשר לקבל מהם את תרומתם. לכן קובעת פרשתנו: "קחו מאיתכם" ולא מזולתכם ולא מאומות העולם המיוצגות בינתיים בינותיכם ע"י הערב רב המהווה בעת יציאת מצרים נציגות מעורבת מהאנושות כולה שהיתה גם היא משועבדת במצרים, מין אוניברסל בזעיר אנפין. (כפי שאנו רואים תמיד לאורך ההיסתוריה שאמנם בנוסף לישראל היו תמיד משועבדים יחד עימם מאומות העולם שסבלו גם ואולם המוקד של הסבל ושל השנאה היה עם ישראל).
ואכן ישראל מביאים, מביאים בהתלהבות. הם מביאים כל כך הרבה שבמהרה עוברים הם את המכסה המבוקשת. והרינו אז עדים למין בהלה מאת ראשי העם הבאים אל משה ואומרים: "מרבים העם . . ."

האם כל דבר קטן שכזה חייבים הם להביא בפני משה אין לו דברים חשובים ומסובכים יותר לטפל בהם ותגובתו של משה איננה מפתיעה כלל; כל מנהל עבודה טירון היה עושה את אותו המעשה: להעביר קול במחנה להודיע על השגת המטרות ועל הפסקת ההתרמה. והתורה מודיעה על משמעת יפה מאת העם: ויכלא מהביא.
מה מקום כל זאת בתורה הקדושה (שהרי כבר למדנו שאין התורה מביאה סיפורים בעלמא אלא דברים שיש להם קישור ומשמעות לכל הדורות) אבל הודיעה לנו התורה בזאת על עניין גדול מאד: מרבים העם. ראשי העם הממונים נבהלו כי ראו את העשיה בפן הכמותי שלה שהיה הולך ועובר גבולות. הבחינה הכמותית הרי היא קשורה לצד החמרי הגשמי של העולם הזה שהוא היסוד והתשתית של העבודה הזרה. אם כן פוחדים ראשי העם שמא יש כאן חזרה של התנהגות התלהבותית מסוג מה שקרה בחטא העגל במסווה של תרומה למשכן (וכפי שאמרנו פעם שזו הסיבה העמוקה לכך שמשה שבר את הלוחות כי כפי שיש השתעבדות וע"ז לעגל כך עלול להיות מצב של ע"ז ללוחות ולכן שיברם). והרי זו היתה הסיבה לשינוי נוסח המצווה בקחו מאיתכם! והנה עצם העובדה ש"ויכלא העם מהביא" מעידה על כך שהבאתו היתה מפאת מצות ד' ותו לא. בשמחה ובהתלהבות אבל בשמחת קודש של קיום מצות ד', ברגע שהמצוה היא לא להביא יותר אזי הם מפסיקים מיד. אילו היו ממשיכים להביא, אזי היה זה מורה שהגורם להבאתם בצורה רבה כ"כ היה מרצונם הם ולא מרצון ד'.
עולם האיכות והערכים מחד ועולם הכמות והאינטרסים מאידך והבחינה המאחדת אותם היא המוסריות. לא בכדי אותה המילה בעברית מבטאת את ענין המדידה בשני התחומים: 'מידה'.

הרצון הטוב אינו מספיק כאן, כי לא הסובייקטיביות היא המנהיגה ולא "ההשקפות" הפרטיות והמתחרות. את זה מבטא הפסוק בהמשך אחרי המילים "מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר ציוה ד' לעשות אותה". הציווי האלקי הוא המדד לכוונות האדם, תהיינה מעבר לכך מה שתהיינה, מרגע זה, לא הרגשות הפרטיים, לא הדחפים התת-הכרתיים או כד' אלא רצון ד' הוא הקובע. את זה מוכיח לא העשייה אלא דוקא "ויכלא העם מהביא". וזה הוא דרך אגב כל עיקר ההלכה, שימת נקודת עצירה והתבוננות בין האדם לההתנהגות הטבעית (וזו הבחינה של עד דלא ידע של פורים, לדעת לשים את הגבול גם באותם הרגעים בהם המצווה היא כביכול הסרת הגבולות) . תורת ישראל מרוממת את האדם מעל לטבעיות של הטבע ויחד איתו מרוממת היא את הטבע עצמו מעל לבחינתו הפראית. וזאת היא דוקא הסגולה של ארץ ישראל המגלה את הקדושה הטבעית ומצרפת אותה אל הקדושה העילית הרוחנית.