הדפסה
פרשת שבוע - ויקהל

פרשיות "ויקהל-פקודי"

א.  המשכן-  כמקום עבודת הקרבנות או כמקום התוועדות?עבודת אהרון מול דיבורו של משה:

השבת אנו בסימן של "סיום"- אנו חותמים את ספר שמות, חותמים את "ארבע פרשיות" וגם חתימה נוספת-   בפרשותינו המחוברות אנו חותמים את מלאכת עשיית המשכן. בפרשת "תרומה" עסקנו בשאלת מטרת המשכן, מתוך מחלוקת הפרשנים האם הציווי היה לפני או אחרי חטא העגל. ראינו גישה אחת הטוענת כי בניית המשכן הוא תוצאה של חטא העגל, ומהווה תשובה לכשלון העם, אך גם ישנה גישה הטוענת כי המשכן הוא אידיאל בפני עצמו, ואינו תוצאת החטא.

הפעם, ננסה לעמוד על עיקרו של המיבנה, ומכך, שוב נעסוק  בנושא המרכזי של מטרת המשכן. נעזר גם בדברים ששמעתי מרבני "הר עציון" –הרב רמי ינאי והרב אמנון בזק:

נתחיל הפעם בדברי הראשונים: הרמב"ם בהלכות בית הבחירה מגדיר את מטרת המקדש:

הלכה א

מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'.

 

וכך גם בהמשך הפרק, כשמביא את כלי המקדש, נשים לב לסדר הכלים ולכלי הראשון שמזכיר:

 

הלכה ו

ועושין במקדש כלים, מזבח לעולה ולשאר הקרבנות, וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום, וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש, ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן ושלשתן בתוך הקדש לפני קדש הקדשים.

 

העולה מדברי הרמב"ם כי עיקרו של המקדש הוא בהקרבת הקרבנות.

 

הרמב"ן, אף הוא דן בתפקידו של המקדש, וקובע: (שמות, כה,ב):

 

ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת...

 

מטרתו של המקדש בהשראת השכינה ובדבור עם משה. המקום המרכזי במשכן הוא הארון שמעליו בא הדבור. אף הרמב"ן עוסק בסדר הכלים ומדגיש:

 

על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו...

 

האם עלינו להבין שישנה מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן?

נראה שניתן לומר כי שני הדברים נכונים: המקדש נועד מצד אחד לשמש כאמצעי להשראת השכינה  ולדיבור עם העם, ואם כן המשכן ,כביכול, צורך השכינה, ובלשון הרמב"ן: "שיהיה לו בית בתוכם". אך מצד שני, המשכן נועד גם לבני האדם כדי שיוכלו להקריב קרבנות, לכפר על עוונותיהם ולהתקרב לבורא. אם כך כדעת הרמב"ם, הכלי המרכזי הוא המזבח שעליו מקריבים את הקרבנות.

שתי פרשיות מוקדשות לציווי מלאכת המשכן: "תרומה" ו"תצוה". בפרשת "תצוה" שמו של משה איננו מוזכר, ורבים עסקו בכך(ואף אנו עסקנו בדברי "בעל הטורים" לענין). ולכאורה, מלאכת המשכן זו פרשה ארוכה, שפותחת בציווי ה' למשה , ונמשכת עד לסוף "תצוה", ואם היינו מחברים את הפרשיות (כפי שעושים בשנים רבות ב"ויקהל-פקודי") הרי ששמו של משה היה מופיע פעם אחת בתחילת הענין. ולכאורה,אין הבדל בין הפרשיות, אלא ש"תרומה" היא הראשונה שבהן! אך צדקו רבותינו, והבדל גדול בין הפרשיות- בפרשת "תרומה" משה עומד במרכז- הן באיסוף התרומה, אך גם בכלים- שהרי הארון הוא הראשון והמרכזי (וגם בכך עסקנו) ועיקרו בשביל דבור ה' עם משה, וכפי שהסביר הרמב"ן: "ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל". בפרשת "תצוה" לא רק ששמו של משה איננו מוזכר, אלא שהדמות השזורה לאורך כל הפרשה היא דמותו של אהרון- הפרשה פותחת בהדלקת הנרות (למרות שהמנורה כבר הוזכרה ב"תרומה") כשהדגש הוא על "...יערוך אותו אהרון ובניו..". בהמשך ישנו עיסוק נרחב בבגדי הכהנים, ואף הפרק הארוך העוסק בקידוש המשכן מתמקד בקידוש הכהנים ובעבודתם. כך מסתיימת הפרשה: "וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח, ואת אהרון ואת בניו אקדש לכהן לי" (כט,מד). אם המזבח הוא הכלי המרכזי המוזכר כאן (ורק הוא מוזכר!) הרי שהכהנים ואהרון בראשם הם הדמויות המרכזיות שבפרשה. סופה של הפרשה במזבח הקטורת וכמעט כל הפרשנים עסקו בשאלה- מדוע מזבח זה לא מופיע יחד עם שאר הכלים שבפרשת "תרומה" (וכפי שמופיע בעשיית המשכן)? ולמהלך זה הענין ברור, שהרי הדגש במזבח הקטורת הוא: "והקטיר עליו אהרון קטורת סמים...ובהעלות אהרון..."(ל,ז-ח)- ועל כן נדחה לפרשה זו העוסקת בעבודת אהרון, ולא בפרשה הקודמת –פרשת משה, המדבר עם השכינה מעל הארון . וכדי שנבין שאין סתירה בין הדברים, והמשכן משמש גם את משה וגם את אהרון, מובאת בפרשה זו פרשת קרבן התמיד, אף שטרם עסקנו בענייני הקרבנות. פרשה זו פתחת במילים:

 "וזה אשר תעשה על המזבח, כבשים בני שנה שנים ליום תמיד..." (כט,לח)-

 ואם כן בעבודת המזבח אנו עוסקים, ובעבודת בני ישראל ביד הכהנים. אך בהמשך הענין:

 "עולת תמיד לדורותיכם פתח אוהל מועד לפני ה', אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם. ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי..." (כט,מב-מג)- הנה כאן מופיע התפקיד השני של המשכן כמקום התוועדות השכינה, ואף משה משה עצמו נרמז כאן במילים :"לדבר אליך שם". זהו הביטוי היחיד בפרשה המתקשר למשה ולא לאהרון. התורה עצמה מקשרת כאן בין שני תפקידי המשכן: כמקום הקרבה וכמקום התוועדות.

כיון שלמשכן תפקיד כפול ישנה גם הקדשה כפולה –בפרשת "תצוה"-ישנו ציווי על הקדשת הכהנים והמזבח, ושם אהרון מככב , אך בפרק האחרון של פרשתנו ישנה הקדשה נוספת של המשכן,כמקום השראת השכינה, וכאן למשה יש תפקיד נכבד ביותר (עליו נעמוד בהמשך בחלק ג). בנושא ההקדשות נקצר הפעם  (ונשלים,אם יזכנו הקב'ה, בפרשת "צו).

 

ב: ועוד בעניין זה: משכן העדות או אוהל מועד?

שני שמות למבנה: "משכן העדות" ו"אוהל מועד", ומעניין שגם הכיסויים הפרטיים נקראים בשמות אלו-המכסה התחתון הנראה מבפנים נקרא-"משכן" והכיסוי מעליו נקרא-"אוהל". בענין זה נכתבו מאמרים חשובים של הרב מדן והרב בריס (התפרסמו השנה ב"מקור ראשון" בפרשת "תרומה"). נביא כאן קטע מדברי הרב מדן, כפי שמופיע באתר ישיבת "הר עציון":

 בספר שמות ובחומש הפקודים, הכינוי הרגיל למבנה הוא "משכן". לעומת זאת, בתורת כוהנים - שמו של המבנה הוא "אוהל מועד". לעיתים אף מופיעים לנו שני השמות זה בצד זה:

"ויטֹש משכן שִלו, אֹהל שִכן באדם".       (תהילים ע"ח, ס)

בפסוקים אלו ובתורת הכוהנים, "אוהל" הוא שם כללי לכל המבנה. כשם פרטי - ה"אוהל" הוא יריעות העיזים שהיו מעל יריעות המשכן:

"ועשית יריעֹת עִזים לאֹהל על המשכן, עשתי עשרה יריעת תעשה אֹתם".          (כ"ו, ז)

נעסוק מעט בהבדל שבין יריעות המשכן לבין יריעות האוהל.  יריעות המשכן הן יריעות מלכותיות ומפוארות. הן עשויות ממיטב החומרים: תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש, וכרובים מעשה חושב ארוגים בהן. לולאותיהן תכלת, וקרסי זהב מחברים אותן. יריעות אלו קצרות יחסית, הן תלויות באוויר ואינן נוגעות בקרקע בשום מקום.

לעומתן - יריעות האוהל אינן בהכרח יפות. הן שחורות, כצבע צמרן של העיזים באזור זה בעת העתיקה...כשיריעות אלו כיסו את יריעות המשכן - המשכן עשוי היה להיראות כאוהל רועים בדואי המוכר לנו מהנגב; אוהל שחור מצמרן של העיזים.

בפשטות, ניתן לתת הסבר טכני להבדל שבין היריעות: יריעות המשכן הן היריעות התחתונות, כלומר - הפנימיות. הן הנראות למי שעומד בתוך המשכן והן עיקר תוכנו. יריעות אלו הן יפות, אך הן גם עדינות ואין בכוחן לעמוד מול מזג האוויר המדברי בלא לדהות או אף להיקרע. מזג האוויר במדבר כולל שינוי טמפרטורה קיצוניים בין היום לבין לילה, סופות חול, גשמי פתע ועוד. יריעות האוהל עוטפות את יריעות המשכן מבחוץ. הן פחות יפות, אך הן עמידות יותר בפני פגעי מזג האוויר.

אך אפשר שיש גם הבדל מהותי בין היריעות. נתבונן על הבדל זה דרך מגילת שיר השירים:     

"שחורה אני ונאוה בנות ירושלִַם, כאהלי קֵדר כיריעות שלֹמה".          (שיר השירים א', ה)

חז'ל כבר עמדו במדרשיהם על הניגוד שבין "שחורה" לבין "נאוה". במושגי חז'ל, "שחורה" היא כינוי מכוערת. למעשה, נראה שהתקבולת בפסוק היא כזו:

"שחורה אני                        ונאווה בנות ירושלם,

כאהלי קדר                          כיריעות שלמה".

כאילו נכתב כאן 'שחורה אני כאהלי קדר, ונאווה כיריעות שלמה'. כנסת ישראל נדמית בפסוק זה למשכן: מבפנים היא נאווה כיריעות המשכן, שהן יריעות יפות, יקרות ומלכותיות - "יריעות שלמה"; אך כלפי חוץ, בשל יריעות העיזים העוטפות אותו, נראה המשכן כאוהלי קידר, שהם אוהלי רועי המדבר.

ובדומה לכנסת ישראל - כך הוא גם דימויו של הקב'ה, שהמשכן והאוהל הוא ביתו. הקב'ה הוא מלך מלכי המלכים, ועם ישראל הוא עדת מלכותו. כמלך - ראוי הוא שיבנו לו בית מפואר ממיטב החומרים - מיריעות שלמה, יריעות המשכן. אך הקב'ה אינו רק מלך; הוא גם רועה, ועם ישראל הוא צאן מרעיתו במדבר, שהוא מקום המרעה הטבעי של הצאן. וכך הוא דימויו של הקב'ה בפי נביאיו:

"כרֹעה עדרו ירעה, בזרֹעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל".       (ישעיהו מ', יא)

כרועה הרועה את צאנו במדבר, הקב'ה זן ומכלכל את עמו בלחם ובמים ומגן עליהם מכל אויב ומכל צרה...

למעונינים להרחיב , הנה הקישורית למאמר:

http://www.etzion.org.il/vbm/archive/9-parsha/26truma.rtf

 

ג. שבת ומשכן- מי נדחה מפני מי?

דומה שהארכנו בדברי תורה בפתרון החידה, ואולי כבר יצאנו ידי חובה, אך נמשיך עוד בענייני השבת שגם היא תופסת מקום בפרשתנו:

 

אנו נכנסים לשתי הפרשיות החותמות את הספר, ולכאורה יש לנו שידור חוזר של נושא המשכן, והפעם- הביצוע. אריכות הדברים מעוררת את השאלה- מדוע, ומה צורך בפרוט המדויק פעם שניה? אך אם נקבל את שיטת הרמב"ן שהזכרנו בעבר, כי הפרשיות כסדרן, אם כן הפרוט בא לומר שאכן שום דבר לא נשתנה בעקבות החטא ,וזהו חידוש גדול. לאחר חטא העגל היינו חושבים שישתנו דברים (ואכן יש דברים שהשתנו) אך נושא המשכן נשאר בעינו, וזו זכות גדולה לישראל. אך דומה, שבכל מקום שישנה חזרה על הנאמר קודם (כמו למשל: סיפור אליעזר בבית לבן) , יש לעיין בין השיטין ולחפש את ההבדלים, וכמובן, ישנם כאלה. ההבדל הבולט הוא סדר העניינים ובו נעסוק בע"ה בשבוע הבא, אך אנו נתמקד בנושא השבת:

השבת מופיעה הן בציווי על עשיית המשכן והן בביצוע. בציווי היא מופיעה בפרשת כי תשא ממש בסוף לאחר הציווי על  הכיור,הקטורת,על שמן המשחה ובעלי המלאכה. לאחר השלמת כל הפרטים מדגישה התורה : אך את שבתותי תשמורו, וכפי שמביא רש"י:

 אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה...

(ולא נכנס כעת למחלוקת הפרשנים, בעיקר רש"י ורמב"ן כיצד למדים זאת מהפסוק). היתה סברא הגיונית שכשם שחלק מעבודות המשכן דוחות שבת (כהקרבת קרבנות חובה וכ') כך גם בניית המשכן תדחה שבת- אם נעבוד גם בשבת הרי נסיימו מהר יותר ונוכל לזרז את העבודה, אך התורה מדגישה שעשיית המשכן אינה דוחה שבת.

עניין השבת מופיע פעם נוספת בפרשתנו, אך הפעם לא כחותם את מעשה המשכן, אלא בפתיחה- משה מקהיל את בני ישראל, ובפתח דבריו מזהיר על שמירת השבת ,וגם כאן מעיר רש"י:

הקדים להם אזהרת שבת לציוו למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת.

מדוע נשתנה הסדר , ומדוע הוקדמה השבת לציווי המשכן?

נראה שניתן להסביר זאת ברעיון ששמעתי ממו"ר הרב עמיטל ראש ישיבת הר עציון- יש שבת שפותחת את השבוע, והיא מעניקה מעוצמתה ומקדושתה לימות החול, ויש שבת שמגיעה מתוך ימי המעשה- מתוך עשיית השבוע אדם נכנס לקדושת השבת. הרצוי והאידיאל הוא להגיע לקדושת השבת מתוך העשייה, אך זו משימה קשה ולעתים אנו נזקקים לשפע האלוקי-לקדושת השבת שהיא תתן לנו עוצמה וכח לימות השבוע שלאחריה. בפרשיות תרומה-תצווה אנו עוסקים בציווי האלוקי באידיאל, שאיננו תלוי בעשייה האנושית, ולכן גם השבת מופיעה בצורה האידיאלית, כנובעת מתוך ימי המעשה המתעלים לקדושת השבת. אך בפרשיות שלפנינו אנו עוסקים בביצוע, במצוי ולאו דווקא הרצוי, ובעולמנו אנו חייבים לפתוח בקדושת השבת הניתנת מגבוה כדי להעצים גם את ימי המעשה. לכן אצלנו השבת מופיעה לפני העשייה. בניגוד ליום טוב בו הקדושה נובעת גם ממעשה האדם, ולכן אנו מברכים :מקדש ישראל והזמנים: עם ישראל הוא המקדש את הזמן.אך שבת היא "קביעא וקיימא"- קדושה מאז בריאת העולם עוד בטרם נוצר האדם. זו קדושה שנועדה לרומם את העולם, וניתנת לאדם גם כשלא טרח עבורה. כשחז'ל לימדונו במסכת שבת (קיח:)-

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים שנא' כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו'

מדוע דווקא "שתי שבתות"? יש צורך בשמירת השבת הראשונה שלפני העשייה אך גם בשמירה שלאחריה. אם אכן השבת תהיה המסגרת-לא רק תפתח בקדושתה את השבוע, אלא גם תסיימו, כשהאדם במעשיו חותר אל קדושת השבת, מובטחים אנו שהגאולה בוא תבוא.

 

ד. סדר הקמת המשכן:

עסקנו בשילובה של השבת בעשייה (ובשוני הגדול שבין התוכנית לביצוע...) .הפעם נעמוד על שינוי נוסף: כידוע הסדר משתנה מאד בין הציווי לעשייה- בציווי שתי פרשיות :תרומה ותצווה, ושתי פרשיות:ויקהל ופקודי בביצוע. שמות הפרשיות מצביעות על ניגודיות מסוימת: "תרומה" מבטאת נדיבות לב וביטוי חופשי של הנותן, בעוד "תצווה" מציין מסגרת קבועה הנקבעת מגבוה ולא ניתנת לשינוי. וכנראה יש במשכן את שניהם- העם מתנדב ונותן כל אחד כרצונו, אך הכל –החומרים והמידות, נקבעות  מלמעלה ואין לשנות כלל. וגם בביצוע- "ויקהל" מבטא את הכלל ,את עם ישראל , ואילו "פקודי" עוסק בספירה של הפרטים- המשכן של כלל ישראל אך לכל אחד ואחד חלק ייחודי בו.

החזרה המפורטת על הביצוע , מלמדת אותנו מסרים חשובים. הערנו כבר על פרשת העגל שבתווך- אנו מתכננים תוכניות ,ולעתים עד שמגיעים לביצוע דברים משתנים, ולא ניתן לבצע את שרצינו. והנה פרשת המשכן מלמדת אותנו שאפילו אם נכנס ה"עגל" באמצע, ומה יכול להיות חמור יותר? גם אז ניתן בכוח הרצון ובכוחה של תשובה לחזור בדיוק בכלי המשכן- הארון, השולחן והמנורה. בביצוע, הכיסויים והקרשים קודמים לכלים. מביא רש"י: (שמות,לח,כב):

ובצלאל בן אורי וגו' עשה אל כל אשר צוה ה' את משה. אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה' את משה- אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנא' למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואח"כ משכן ...אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו? אמר לו כך שמעתי מפי הקב'ה אמר משה בצל אל היית כי וודאי כך צוה לי הקב'ה וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה כלים:

 

אין כוונת המדרש שמשה התבלבל או טעה, ח"ו. בכל מהלך בחיינו יש את המטרה ואת האמצעי להשגתה. לעתים רבות צריך להשקיע רבות באמצעי עד שמשיגים את המטרה: כשאדם נוטע אילן הוא מעוניין בפרי העץ, אך הוא טורח שנים רבות בטיפוח האילן עד שזוכה לפירות. אמנם הקב'ה ציווה את האדמה להוציא "עץ פרי" וכפי שמביא רש"י במקום: שיהא טעם העץ כטעם הפרי, דהיינו שכבר בעץ נזכה לראות את התכלית והמטרה , אך האדמה חטאה והוציאה-עץ עושה פרי, ומני אז יש אבחנה בין המטרה לאמצעי, ועיסוקינו לא מעט באמצעים ולא במטרות. הציווי האלוקי מבטא את האידיאל, את התכלית, ללא אמצעים. עיקרו של המשכן הוא ארון העדות המעיד על הקשר הישיר בין האדם לבוראו. כמו כן גם שאר כלי המשכן- המנורה, השולחן ועוד. הקרשים והיריעות הם המסגרת – המבנה שבו מתבצעת השראת השכינה.

כשהקב'ה מצווה את משה הוא פותח בעיקר-בתכלית, ולכן ארון העדות מופיע בראשית הדברים. בצלאל מתעסק בעולם המעשי, ועל כן מבין שיש לפתוח במבנה- ביריעות ובקרשים שאמנם אינם עיקר המבנה, אך כך דרכו של עולם בבנייה- בונים בית ואחר כל כלים. אך ציווי הבורא נותר במקומו, ללמדנו שתמיד עלינו לתכנן עשייתנו על פי המטרה. קודם עלינו לדעת לאן עלינו להגיע ורק אז לתכנן את הדרך הטובה והיעילה להגשמת המטרה. ישנם הטועים ומתרכזים כל כך באמצעי, שבסופו של דבר לא משיגים לגמרי את המטרה. כשאדם מתכנן את חייו: היכן יגור, מה ילמד וכ' חשוב שיתמקד בעיקר. למשל, בקניית בית- קודם יבדוק מי השכנים, אם יש בית כנסת בקרבת מקום, בית ספר מתאים לילדים ועוד ורק אחר כך ייכנס לפרטים הטכניים של מחיר ,גודל הבית ועוד. גם הם דברים חשובים אך השאלה מה העיקר.

ומעניין לעניין באותו עניין- התורה מתארת את הקמת המשכן בפעם הראשונה: שמות פרק מ:

 

(יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:

(יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו:

(יט) וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס

 

בשעור שנתתי  לתלמידים, קראתי פסוקים אלו ושאלתי: מה היה סדר הקמת המשכן? תשובתם היתה (על פי פסוק יח) : ויקם משה את המשכן- הכוונה שמשה הקים את המכלול שנקרא משכן, ומכאן בא הפרוט- א. אדנים  ב. קרשים  ג. בריחים  ד. עמודים. שאלתי אותם: ומה הכוונה בפסוק הבא: ויפרוש את האוהל על המשכן – אם כן, משכן איננו תאור של המכלול כולו, אלא הכוונה למשהו מסוים. ואכן אנו יודעים שהכיסוי הראשון (התחתון) נקרא "משכן" והכיסוי שמעליו נקרא "אוהל" ויש עוד כיסוי (אחד או שניים-עורות אילים מאודמים ועורות תחשים –מחלוקת ר' נחמיה ור' יהודה.עיין רש"י,כו,יד).

יוצא אם כן, שהסדר הוא: ויקם משה את המשכן- א. הכיסוי הנקרא משכן ב. אדנים ג. קרשים....הקושי הוא- כיצד ניתן לפתוח במשכן שהוא כיסוי כשאין עדיין את הדפנות? אכן הספורנו במקום מתייחס לכך וכותב:

 

וַיָּקֶם משֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן. עֶשֶׂר הַיְרִיעוֹת מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב שֶׁנִּקְרְאוּ מִשְׁכָּן הוּקְמוּ קדֶם הֲקָמַת הַקְּרָשִׁים, אִם בִּידֵי אָדָם מַחֲזִיקִין בּוֹ, וְאִם עַל דֶּרֶךְ נֵס, כְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְעַל זֶה הַסֵּדֶר נַעֲשָׂה וְהוּבָא אֶל משֶׁה. כִּי אָמְנָם אוֹתָן עֶשֶׂר יְרִיעוֹת הֵן הָיוּ עִקַּר בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן...

 

כיסוי המשכן הוקם בתחילה, ובני אדם החזיקו בו או שעמד בנס, ורק אחר כך בנו את הדפנות. ומדוע? כנראה אותו רעיון שהבאנו: ידוע כי מה שמגדיר מבנה כמבנה הוא התקרה. לכן הסוכה נקראת על שם הסכך, ואנו זוכרים מימי חומה ומגדל, שמבנה שנבנתה תקרתו לא נהרס, כיון שהתקרה מגדירה את הבית כבית. זו גם הסיבה שהכיסוי התחתון נקרא: משכן, כשם המכלול כולו, כי הכיסוי הפך את המשכן למבנה.

בהקמת המשכן רצה משה להדגיש לעם את העיקר ואת התכלית, ולכן הוא פותח בכיסוי המשכן. חז'ל מקשרים בין בריאת העולם ליצירה האנושית, וכשם שבבריאה ה' ציווה על "עץ פרי"- בריאת התכלית ולא האמצעי, כך גם בהקמת המשכן ניגשים ישר לעיקר ולתכלית, והעיקר הוא כיסוי המשכן.

ומכאן נלמד לחפש תמיד את העיקר ואת המטרה, ולפיהם ולאורם נחפש את הדרך והאמצעי להגשמת המטרה!

ה. בין "פרה" ל"החודש":

כיון שהשבת אנו גם חותמים את "ארבע פרשיות" נשוב ונביא דברים שכתבנו בעבר ביחס לקשר שבין פרשיות פרה והחודש-

נתחיל דווקא בעניין טכני, לכאורה : כידוע ארבע הפרשות אינן יכולות לעולם לבא ברצף וחייבת להיות  ביניהן לפחות שבת הפסקה אחת, ולעתים אף שתיים. אך לימדונו רבותינו כי:

"אין מפסיקין בין פרשת פרה לפרשת החודש". ננסה ליצוק תוכן רעיוני להצהרה זו. בתחילה  ננסה לראות עד כמה דומות שתי פרשיות אלו מבחינת מסגרת ומבנה , ולמרות שמדובר בתוכן שונה לחלוטין. נשווה את פתיחת הפרשיות:

 

            פרשת פרה - במדבר יט

    פרשת החודש – שמות יב

 

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן לֵאמר:

ב זאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָֹה לֵאמר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ על: 

 

 

א וַיּאמֶר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמר:

ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ראשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

ג דַּבְּרוּ אֶל-כָּל- עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבת שֶׂה לַבָּיִת: 

 

א.      בדרך כלל הפנייה היא למשה בלבד, והנה בשתי פרשיות אלו הפנייה היא "אל משה ואל אהרון".

ב.        בהמשך ישנה דרישה מפורשת למסור זאת לבני ישראל (ולמרות שהדבר מובן מאליו).

ג.        בשתי הפרשיות, הקריאה לדבר אל העם לא מופיעה מייד כמצופה, אלא לאחר הכרזה: בפרשת פרה ,מופיעה ההכרזה: "זאת חוקת התורה", ורק לאחריה הדרישה למסור זאת לעם. גם בפרשת החודש ישנה ההכרזה: "החודש הזה לכם ראש חודשים..." ולאחריה ההפניה לעם. ומדוע  לא לכלול בהפניה לעם ישראל גם את ההכרזה?

הרב ברויאר בספרו "פרקי המועדות" מאריך בנושא, ומוכיח כי הדמיון המבני איננו רק בפתיחה, אלא במבנה הפרק כולו: "פרשת פרה" הפותחת את הפרק איננה נושא הפרק שהוא "טומאת מת", אלא מהווה מרכיב בטהרה- אדם שהוא טמא מת נטהר בהזיית אפר פרה (וההתייחסות אליה כעין קרבן, בסגנון שמצאנו בפרשת הקרבנות: ולקח, והזה מדמה, ושרף). גם "פרשת החודש" איננה נושא הפרק, וכל החלק הראשון של הפרק עוסק בקרבן פסח שהוא חלק מ "חג הפסח" שהוא נושא הפרק. ננסה לסכם בטבלה את קווי הדמיון המפתיעים:

 

                     פרשת פרה - במדבר יט         

              פרשת החודש – שמות יב

חלק א : פרה (לקיחה ,הזייה,שרפה). הביטוי-חוקה

זאת חקת התורה, לחקת עולם

חלק א: קרבן פסח (לקיחה,שחיטה,שרפה). הביטוי-חוקה:חוקת עולם תחגהו,חוקת עולם

חלק ב: נושא הפרק-טומאת מת. מופיעות שלש הלכות החוזרות ומורחבות בהמשך:

חלק ב: נושא הפרק- חג הפסח. מופיעות שלש הלכות החוזרות ומורחבות בהמשך:

הלכה א: טומאת שבעה ימים – ומופיע פעמיים:

הנוגע במת...וטמא שבעת ימים (יא)

אדם כי ימות האהל...יטמא שבעת ימים (יד-טז)

הלכה א:  חג שבעת ימים- ומופיע פעמיים:

שבעת ימים מצות תאכלו(טו)

בראשון בארבעה עשר...עד יום האחד ועשרים(יח)

הלכה ב: כיצד נטהריםהזייה וכ'-ומופיע פעמיים:

הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי (יב)

והזה הטהור...ביום השלישי וביום השביעי (יט)

הלכה ב: כיצד נשמרים?ביעור וכ'-ומופיע פעמיים:

אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם (טו)

שבעת ימים שאר לא ימצא...(יט)

הלכה ג: העונש למי שלא מבצע-כרת, ופעמיים:

כל הנוגע...ולא יתחטא...ונכרתה הנפש (יג)

ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש (כ)

הלכה ג: העונש למי שלא מבצע-כרת, ופעמיים:

כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא (טו)

כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש... (יט)

 

אין עוד שתי פרשיות  בתורה בעלות מבנה כל כך דומה.למה הדבר דומה? כאילו נבנו שני ארונות דומים, המחולקים ובנויים בצורה זהה. ומה ביחס לתוכן  ניתן למלא אותם בתוכן שונה: את האחד ניתן למלא בבגדים והשני בספרים. ומה בענייננו הנושאים כמובן שונים, אך דומה שכשם שאין שתי פרשיות כל כך דומות במבנה , גם אין שתי פרשיות כל כך שונות במסר שהן משדרות:

הארכנו בפרשת פרה והראינו כי פרשת פרה מסמלת את קטנות השכל האנושי ואת חוסר יכולתנו להבין את נפלאות התורה-כמה מוגבל האדם.

ומאידך, בפרשת החודש ישנו מסר הפוך: "החודש הזה לכם ראש חודשים..."- ישנם דברים הניתנים לשליטה אנושית אך לא הזמן. אדם איננו יכול להפוך יום ללילה, והנה בא הקב'ה ונותן לנו את קביעת ראשי החודשים:בית הדין מחליט מתי יחל החודש. אם נשאל את הקב'ה מתי יכפר עלינו ביום הכיפורים, הרי שהוא תלוי בנו! אם בי"ד יקבע את ראש חודש תשרי ביום שני הרי שיום כיפור יחול ביום רביעי, אך אם מסיבות כלשהם בי"ד יידחה את ראש חודש ביום, הרי שביום רביעי לא נצום ולהפך- נקיים מצוות אכילה והקב'ה יכפר עלינו למחרת. לכל מנהל מסודר יש יומן, אך הקב'ה תלוי רק בנו. לכן, אנו מברכים:מקדש ישראל וראשי חודשים, מקדש ישראל והזמנים, מקדש ישראל ויום הכיפורים, (אך  בשבת הברכה :מקדש השבת- כי הקב'ה קבע זמנה בעת הבריאה,ומועדה אינו תלוי בבית דין).

פרשת החודש מסמלת יותר מכל את העוצמה האנושית ואת היכולות שלנו לפעול.

ועתה נחזור להלכה ה"טכנית" בה פתחנו: "אין מפסיקין בין פרשת פרה לפרשת החודש":

בכל שנה אנו מתחדשים בניסן ומשחזרים את גאולתנו הראשונה ותחילת היותנו לעם. אך כמבוא לכך וכהקדמה לקבלת מלכות ה' עלינו לפתוח בשתי פרשיות אלו ובשתיהן יחדיו: אם היתה רק פרשת פרה האדם היה נכנס לייאוש ורפיון- כמה אני קטן וכמה אני מוגבל ולא מסוגל לכלום מעצמי. מאידך אם היתה רק פרשת פרה האדם היה מגיע לגאווה ולהתנשאות- הכול בידי, ואפילו הקב'ה תלוי בקביעתי-כמה גדול אני. כדי להעמיד את הדברים בפרופורציה נכונה, יש להצמיד את הפרשיות: לאדם יש יכולות שנתן לו הבורא ובכוחו לשנות ולהשפיע, אך בכל זאת הוא אדם ומי שבאמת מנהל את העולם הוא הקב'ה. רק השילוב הנכון של שתי הפרשיות גם יחד יוביל אותנו להבנה הנכונה של המציאות-בכוחנו הרב ,ביכולתנו לפעול, אך גם בתלותנו ובמגבלותינו. זהו המבוא בו אנו מכוונים את התדר הנכון כלפי הקב'ה, ואם אנו מכוונים נכונה ביחסנו לאדם ולבורא , ניתן לגשת לחג הפסח- חג חירותנו.