הדפסה
פרשת שבוע - ויקהל

ולקטרת הסמים


בין החומרים שנקראים בני ישראל להרים תרומה לבנין המשכן, אנו קוראים את הפסוק הבא (לה, ח):


ושמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים.


פסוק זה מקביל לפסוק דומה בתחילת פרשת תרומה (כה, ו):


שמן למאר בשמים לשמן המשחה ול?ק?טרת הסמים.


רגילים אנו להבין את הפסוק כמכיל שני חומרים - שמן ובשמים, המיועדים לתכליות שונות: השמן מיועד למאור, והבשמים מיועדים גם לשמן המשחה וגם לקטורת הסמים. הצירוף 'קטורת סמים' או 'קטורת הסמים' הוא צירוף מקובל, המופיע פעמים רבות בתורה, ולעתים בסמוך לשמן המשחה. ראה למשל בהמשך פרשתנו (לז, כט):


ויעש את שמן המשחה קדש, ואת קטרת הסמים טהור, מעשה רקח.


או בפרשת פקודי (לט, לח):


ואת מזבח הזהב, ואת שמן המשחה, ואת קטרת הסמים...


ההסבר הנזכר לפסוקים, הרואה את הבשמים כמיועדים לשני מוצרים, לשמן המשחה ולקטורת הסמים, דורש תשומת לב למשמעויות של השם 'סמים' ושל השם 'בשמים'. אם הבשמים מיועדים לקטורת הסמים, עלינו לחפש האם בקטורת יש בשמים! ואמנם, בפרשת הקטורת הנזכרת בפרשת כי תשא (ל, לד-לח) נזכרו סמים, ולא נזכרה המלה בשמים:


...קח לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה, בד בבד יהיה...


אולם, עלינו לומר שהבשמים הם אולי שם כולל לסוגים שונים של צמחים המתאימים לקטורת, ואולי אפילו לומר שהבשמים והסמים הן מלים נרדפות, או קרובות מאד במשמעותן.

אבל, התבוננות בפרשני התורה מעלה אפשרות קריאה אחרת בפסוקים שבהם פתחנו, קריאה מפתיעה במקצת. והנה דברי רשב"ם על הפסוק שבפרשת תרומה (כה, ו):


ולקטרת הסמים - כלומר: לצורך קטורת הביאו סמים, כדכתיב בקטורת: 'קח לך סמים' בכי תשא (ל, לד).


לדעת רשב"ם, אין מדובר בבשמים המיועדים הן לשמן המשחה והן לקטורת הסמים, אלא בבשמים המיועדים לשמן המשחה, ובסמים המיועדים לקטורת, וכפי שראינו בפרשת כי תשא, שבקטורת היו סמים, ולא בשמים. לדעת רשב"ם מחולק פסוקנו לשלושה חומרים המיועדים לשלוש תכליות, ולא כפי שהבנו קודם לכן!

רשב"ם חוזר על שיטתו זו גם בפירושו לפסוק המקביל המופיע בתחילת פרשתנו (לה, ח):


ולקטורת - ולצורך קטורת תביאו הסמים.


אולם יש לשאול על רשב"ם: מדוע שינתה התורה את הסדר? מדוע בשני החומרים הראשונים (שמן ובשמים) הזכירה התורה את החומר ולאחר מכן את תכליתו, ובחומר השלישי הקדימה את התכלית לחומר? מדוע לא כתבה - לפי שיטת רשב"ם - 'וסמים לקטורת'?

כאן המקום להזכיר ספרון שכתב אהרן מירסקי ז'ל, בשם "הפיסוק של הסגנון העברי" (מוסד הרב קוק תשל"ח), ובו בא להצביע על כך שניתן להביע פיסוק לא רק על ידי סימני פיסוק, שהומצאו רק בתקופות מאוחרות, אלא גם על ידי סגנון הכתיבה עצמו. "מעלתה של הלשון העברית, שכל צורכי הדיבור האלה: ההפסק של משפט, והבאת דברים במאמר מוסגר, ומסירת דברי אדם - הלשון העברית עושה אותם בכוחה שלה, ואין הקורא צריך להוראות חיצוניות כיצד יקרא, אלא הדברים עצמם מוכיחים על טבעם" (שם בהקדמה, עמ' ח). כדי להמחיש זאת כתב מחבר הספר את דבריו כמעט ללא סימני פיסוק (דבר המכביד קצת את הקריאה...). ובכן, כותב שם אהרן מירסקי שהסגנון העברי עצמו מורה על סיומו של קטע, אם על ידי הארכה בפרט האחרון ביחס לפרטים שבאו לפניו, אם על ידי היפוך סדר חלקי המשפט בפרט האחרון. כך למשל מביא מירסקי את הפסוקים בתהלים קטו, ה-ז:


פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו אף להם ולא יריחון ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו לא יהגו בגרונם


"כיוון שהגיע לאבר האחרון לגרון הפך את סדר דבריו ואמר תחילה מה תפקיד אין האלילים עושים היינו לא יהגו ואחר כך אמר שם האבר בגרונם ולמה עשה כן אלא לומר כאן כלו האברים שאני מונה" (שם עמ' יט).

אולם, עדיין יש לשאול על שיטת רשב"ם, מדוע ראתה התורה לנסח את הפסוק באופן המורה על חיתום? והלא לא בסמים לקטורת מסתיימת רשימת החומרים הרצויים למשכן! הפסוק הבא ממשיך ומונה את הצורך באבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן!

והנה, ראב"ע (בפירושו הארוך לפרשת תרומה) כתב את הדברים הבאים:


אמרו חכמי הדור כי טעם 'ולקטרת הסמים' - הפוך, וכן הוא: הסמים בעבור הקטרת. אם כן, למה לא נאמר כן: ולשמן המשחה בשמים? ועוד, 'ואת הבשם ואת השמן, למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים' (לה, כח). והנכון בעיני שמלת 'בשמים' כוללת לשמן המשחה, ובשמים שהם מעורבים עם הסמים לקטרת. וככה קבלת האמת.


ראב"ע מזכיר את האפשרות לפרש כפירושו של רשב"ם, אך מקשה עליה שתי קושיות: האחת - היפוך סדר המלים במשפט, והאחרת - מפסוק נוסף בפרשתנו, ממנו מוכיח ראב"ע שלא כהבנת רשב"ם. אמנם כנגד הקושיה הראשונה ניתן לענות כפי שאמרנו קודם לכן, שהיפוך הסדר הוא ענין סגנוני מכוון; אך הקושיה השניה נראית חזקה: בפסוק זה, המתאר את הבאת התרומה בפועל, נאמר כך:


ואת הבשם ואת הש?מ?ן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים.


לפי שיטת רשב"ם, שהסמים אינם לוואי לקטורת, אלא החומר המיועד לקטורת, הרי שהם בתפקיד מקביל לבושם ולשמן שבתחילת הפסוק, ואם כך הם מתפקדים כמושא, המשלים את פעולת ההבאה הנזכרת קודם לכן, ועל כן היה ראוי שתופיע מלת היחס 'את' לפניהם! הניסוח לפי שיטת רשב"ם היה צריך להיות: ואת הבושם ואת השמן למאור ולשמן המשחה, ולקטורת את הסמים. כך נראה לי שיש לפרש את קושייתו השניה של ראב"ע. מלשון הפסוק ניתן אם כן להוכיח שהבושם והשמן מיועדים גם לקטורת הסמים, ואם כן בקטורת מצויים גם בשמים, וכקבלת חז'ל שיש סממנים נוספים הנכנסים בקטורת שלא נזכרו במפורש בלשון הכתוב.

ועיין גם בדברי רמב"ן בפרשת תרומה (כה, ו), שדן בשיטות השונות בעניננו, הן מצד הקריאה הנכונה בפסוק, והן מצד היחס בין הסמים לבין הבשמים.

מה דעת טעמי המקרא במחלוקת זו בין רשב"ם לבין ראב"ע?

פרופ' שמחה קוגוט, בספרו "המקרא בין טעמים לפרשנות" (עמ' 88-89) סובר בפסקנות שהטעמים סוברים כשיטת רשב"ם. טענתו היא שהזקף בתיבה 'המשחה', השולט גם על התיבה 'בשמים', מותיר את הביטוי 'ולקטרת הסמים' באופן נפרד, מחוץ לתחום השפעתם של הבשמים.

אולם לענ"ד ניתן להבין בפיסוק הטעמים גם את הבנתו של ראב"ע, ולומר שהבשמים נועדו לשתי תכליות, אשר הראשונה שבהן צורפה על ידי הטעמים לתיבת 'בשמים', והשניה מופיעה בנפרד אף על פי שהיא שקולה לראשונה. פעמים רבות מצויים מבנים הכוללים כעין פתיחה שלאחריה שני פריטים, שהטעמים מחברים את הפריט הראשון אל הפתיחה, והפריט השני מופיע בנפרד, ואכמ"ל.


שקדים צימוקים ואגוזים

בתיאור מבנה המנורה אנו קוראים (לז, כ = כה, לד):


ובמנרה ארבעה גבעים משקדים כפתריה ופרחיה.


בפינתנו לפרשת בראשית עסקנו באחד המקראות שאין להם הכרע. גם פסוק זה בענין המנורה מופיע כאחד הפסוקים שאין להם הכרע, האם הגביעים הם המשוקדים (כמו הגביעים הנזכרים פסוק אחד קודם לכן), או כפתוריה ופרחיה הם המשוקדים.

כאן הכרעת טעמי המקרא ברורה: האתנחתא מופיעה על תיבת 'גבעים', ואם כן הכפתורים והפרחים הם המשוקדים.

אולם יש לשאול: כיצד ניתן להבין את סופו של הפסוק לפי הקריאה שנדחתה אם הגביעים הם המשוקדים, מה פשרו של הביטוי המסיים את הפסוק: 'כ?פתריה ופרחיה' האם אין בקושיה זו עצמה כדי להכריע את המקרא לטובת פיסוק הטעמים

ברצוננו להביא כאן ביאור נפלא בענין זה, מתוך דברי פרופ' קוגוט (שם, עמ' 35), המצביע על תופעה הקשורה גם בפסוק הנידון וגם בפסוקים מתהלים קטו שהבאנו לעיל.

המשורר מונה איברים שונים שמצויים בעצביהם של הגויים, מעשה ידי אדם, ומצביע על כך שהם אינם מסוגלים למלא את תפקידם. 'פה להם', 'עינים להם', 'אזנים להם', 'אף להם', אולם באיבר החמישי ובאבר הששי משנה המשורר את לשונו, וכותב: 'ידיהם', 'רגליהם'! מן ההקבלה עולה בבירור ש'ידיהם' = ידיים להם; 'רגליהם' = רגלים להם! נמצא שהכינוי החבור במלים אלו משמש כנשוא עצמאי!

כך גם ניתן להסביר את משמעות הביטוי 'כפתריה ופרחיה', לפי הקריאה המחברת את תיבת 'משוקדים' אחורה: כל אחת משתי התיבות הללו היא משפט שלם: 'כפתריה' = כפתורים לה, 'ופרחיה' = פרחים לה. והדברים - כפתור ופרח!

שבת שלום ומבורך.

מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב ברוך ברנר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.