הדפסה
פרשת שבוע - כי תשא

לקראת פ' "תשא-פרה" תש"ע

פרשת תשא:

א. חטא העגל ושבירת הלוחות-האם בשבירה יש דרך לתיקון?

כידוע, הנושא המרכזי בפרשתנו הוא חטא העגל, חטא שמלווה אותנו לאורך ההיסטוריה כולה. אמנם לאחר חטא המרגלים קבל העם עונש כבד של כליון, אך קם דור חדש והחיים שבו למסלולם ועם ישראל נכנס לארץ. לאחר חטא העגל אמנם הקב'ה וויתר על כוונתו לכלותם "ויחר אפי בהם ואכלם" (לב,י) , אך בסוף הפרק ציין "...וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (לב,לד), ולאורך כל הדורות אנו נושאים בתוצאות החטא. הרב נבנצל  (לפרשת "וישב", בראשית עמ' רסט) מביא את באורו של הרב זוננפלד זצ"ל, לנוסח הברכה ביום הכיפורים: "כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון"- "סלחן לישראל"- כוונתו לחטא העגל, בו אמר הערב רב:"אלה אלהיך ישראל" , ו"מחלן לשבטי ישורון"- רומז לחטא מכירת יוסף של שבטי ישורון. בבואנו לבקש סליחה על עצמנו בכל שנה אנו מזכירים את שני החטאים הגדולים שחטאו אבותינו– האחד בן אדם למקום (העגל), והאחר בן אדם לחברו (מכירת יוסף).

לא נוסיף קטרוג על עמנו, ולא נעסוק הפעם בחטא ובסיבות המקלות (כפי שהביא משה רבנו) אלא דווקא בתגובתו החריפה ביותר של משה- שבירת הלוחות! עם ישראל מצפה  לתורה הכתובה, זה כמה חודשים- מאז יציאתם ממצרים, והנה משה מגיע ומנתץ את התקווה.  בפשטות, משה לא נצטווה על כך, ולא רק שלא ננזף אלא אף מקבל מילות שבח. כך מופיע בתלמוד הבבלי:

 "ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו, שנאמר: 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' (שמות לד, א) ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת" (בבלי, שבת פז, א).

ובתלמוד הירושלמי אף מרחיקים לכת וטוענים שאלוהים צווה על משה לשבור את הלוחות:

"תני רבי ישמעאל הקב'ה אמר לו שישברם שנאמר: "'וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתּ' (שמות לד, א), אמר לו יפה עשית ששיברת" (ירושלמי, תענית ד, סח)  

בירושלמי אף מתארים עימות בין אלוקים למשה:

והיה משה תופש בטפחיים והקב'ה בטפחיים וטפחיים ריווח באמצע כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב'ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו" (שם, שם).

נתמקד בשתי שאלות הנוגעות למעשה זה, בעזרתו של הרב פילבר (בכמה מאמרים):

א.מדוע משה משבר אותן רק לאחר ירידתו מן ההר, והלא הקב'ה ספר לו על כך עוד בהיותו על ההר

ב. עצם המעשה- מדוע בחר משה בדרך זו של שבירה ולא בדרך של תיקון

א.  לכאורה משה יכול היה לנהוג גם אחרת: לא לרדת עם הלוחות, או להניחם על ההר ולהשאירם שלמים אצל הקב'ה, אם לדעתו אין ישראל ראויים ללוחות. אם החליט לשבור אותם, היה עושה זאת עוד בעודו בהר ברגע שנאמר לו שישראל עשו את העגל. אבל משה אינו עושה לא את זה ולא את זה, אלא יורד מן ההר עם הלוחות, ורק כאשר קרב אל המחנה וראה את העגל והמחולות, חרה אפו והשליך מידו את הלוחות ושברם תחת ההר. [אם-כן] מה גרם למשה לבסוף כן לשבור את הלוחות

תשובות אחדות לכך:

ה"אלשיך" מסביר שאם החוטא מתעצב על חטאו יש תקווה שישוב ויתקן, אך השמח בעוונו אבדה תקוותו חס וחלילה. זאת גילה משה רק לאחר ירידתו.

"על כן כאשר הוגד לו מפי הגבורה (על עשיית העגל) לא הוגד לו היותם שמחים ובלתי מתחרטים על עוונם, על כן לא חרה אפו מאוד, אך בראותו העגל ומחולות, שהיו שמחים – אז חרה אפו".

 בדרך דומה מסביר הרמב"ן:

 "בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק ושברתי הלוחות" (רמב"ן לדברים ט, יז).

 בעל "עקידת יצחק" (שער חמישים ושלש) מסביר :

 אמנם שמע מהקב'ה שישראל עשו עגל, אך משה לא חשב שהדברים כפשוטן אלא שמא עשו דבר מגונה שהקב'ה כינה אותו "עגל מסכה", או שחשב שלא כולם היו בחטא, וגם שמא עד שיבוא אליהם כבר יחזרו בהם, עד שבא אצלם ונוכח לראות שהדברים כהוויתן. ואז הבין שאין הם ראויים ללוחות...כי ברית כרותה לעניים שיתפעל למראיהן יותר ממה שיתפעל למשמע אוזניו, אף שלא יהיה במה ששמע שום ספק.

נראה, שבעל "העקידה" מביא הסבר נוסף לענין- גם אם נניח שלא נתחדש למשה דבר, הן "אינה דומה ראייה לשמיעה" וכל עוד לא ראה הדבר בעיניו, לא התפעל מספיק מן הדבר ,כדבריו. כך גם מצאנו אצל רעי איוב, שקרעו בגדיהם רק כשראו את הכאב, ולא כששמעו על כך מרחוק.

ב. בנוגע לענין השבירה- אנו שאלנו- מדוע שבר? הרב פילבר שואל הפוך- הלא הגמרא בשבת (פז.) מסבירה כי משה דרש "קל וחומר":

מה קרבן פסח שהוא אחד מן המצוות אמרה תורה: כל בן נכר (שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים) לא יאכל בו, ואילו כאן התורה כולה וישראל מומרים, ואתנה להם?

ושואל הרב פילבר:

מדוע כה הטריד את משה מעשה השבירה עד שהשכינה היתה צרכה לחזקו, האם הקל וחומר שדרש אינו מספיק להצדיק את מעשהו?                ("חמדת ימים" עמ'211)

בספרו "עין איה" (שבת פ"א אות ע"ה) כותב הרב קוק כי קיימות שתי תפיסות כיצד משחררים את העולם מהרע שדבק בו-

לפי האחת, הדרך היא ביטול ואיבוד הסדרים הערוכים הישנים שהרע והקלקול נשרש בהם. לדעתם יש להחריבם ועל הריסותיהם לבנות בניינים חדשים. לדעת התפיסה השניה, יש לתקן בסבלנות, באורך זמן וברחמים רבים את המגרעות שבמציאות, באופן שהכוחות הרעים לא יאבדו מן המציאות, אלא אדרבא יש לרתום אותם לשמש את הטוב והקודש בעולם.

תקדים היסטורי של שבירה כאמצעי להביא לבנין מחודש, אפשר לראות בהשחתת העולם במבול. והנה בצאת נח  ובניו מהתיבה מיד כורת הקב'ה עמם ברית ש "לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ". בכך הודיעם בורא עולם כי דרך זו של השחתה לצורך בנין לא תצלח.

דוגמא נוספת , בתקופה מאוחרת יותר, מוצאים אנו כשיצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו מהמערה, וראו אנשים חורשים וזורעים.

 "אמר: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? כל מקום שנותנים עיניהם בו –מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!"

 מה היה הוויכוח של הבת-קול עם רשב"י? מסביר  הרב קוק: (עין איה-שבת פ"ב אות רע"א-ב)

רשב"י ובנו בשאיפתם לראות את העולם במצבו העליון והשלם, לא היו מוכנים להמתין לשכלולו של העולם קמעא קמעא עד שישוב לתיקון המלא, להתפשר ולהסתפק בתיקונים חלקיים. לדעתם יש צורך במחיקה כוללת של כל הסדרים הקיימים בהווה, כי העוול הגדול הנעשה בחיי החברה הוא גורם שגם הדברים הטובים שבמציאות הם לקויים וחסרים. ועל כן לדעתם צריך לבטל את הסדרים הקיימים ועל משאותיו לבנות עולם מתוקן, זו היתה עמדת רשב"י ובניו.  הדעה האלקית, שהיא למעלה מחכמת כל חכם, זו המיוצגת על ידי הבת-קול, שללה את עמדת רשב"י ובנו. לדעתה, דווקא מכל הרעות וההשפלות, מכל סדרי החיים המקולקלים על כל ניוולם וכיעורם, דווקא מהם צרכה האורה היותר שלימה להתגלות בעתיד...

השבירה אינה אמצעי מומלץ כדרך קבועה לתיקון. זאת גם למדנו במסכת שבת (טז( :

דאמר רב יהודה אמר רב: מעשה בשל ציון המלכה שעשתה משתה לבנה, ונטמאו כל כליה, ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלים חדשים, ואמרו חכמים: יחזרו לטומאתן ישנה. מאי טעמא? משום גדר מי חטאת נגעו בה...

 

ומפרש רש"י:

 

בשל ציון - בימי שמעון בן שטח היתה.

כל כליה - במת, שהיתה צריכה להמתין הזאת שלישי ושביעי, לפיכך שברתן למהר טהרתן לבו ביום.

גדר מי חטאת - נמצאו מי חטאת בטלים, שאין לך אדם ממתין שבעה ימים אלא שוברן, ותשתכח תורת מי חטאת.

 

סילוק הטומאה מכלי שנטמא אפשרי בשתי דרכים: האחת, והיא המפורשת בתורה- על ידי טבילה והערב שמש בכל טומאה, או בהזאת מי חטאת (ביום ג' וז' לפני הטבילה) אם נטמא במת. הדרך השניה היא בשבירתו של הכלי, ובכך נטהר, ואפילו אם חזר ונעשה משבריו כלי חדש. חכמים גזרו שהכלי החדש חוזר לטומאה הישנה שלו (רמב"ם,כלים,פי"ב,ה"א).

הרב קוק מסביר את ההשלכה שיש לגזירת "טומאה ישנה" על תיקון הטומאה שבחיי החברה: (עין איה)-

 

יש לדעת שהטיפול בדרך של שבירה במגרעות והטומאות שדבקו בחברה האנושית, גם אם אנו פוגעים בכך בכוחות הרעים ומסלקים בבת אחת את הטומאה, אבל בו בזמן אנו מחלישים ומקטינים אצת הכוחות הטובים שבמציאות. על כן כל הבא להרוס בזעף את סדרי החיים הקיימים בשביל לתקנם בחיפזון, אין דרכו זו מבטיחה שהטומאה הישנה לא תשוב ותתגלה בעתיד גם אם בשעת השבירה יצליח לאבד את הטומאה.

התיקון הבטוח הוא בתיקון של מתינות, שאינו הורס ומשבר את הקיים, אלא פועל לשכלל את המציאות הקיימת, להחזירה לטובה מלאה וקיימת...דרך תיקון זה הולך את דרכו לאיטו מבלי לפגוע בכוחות הישנים ולהפסיד את סדריהם, אלא להפכם לטובה ולברכה. בגזירת "טומאה ישנה" מסרו לנו חז'ל כי לא טוב לאבד כלים שנטמאו בשביל לבנותם בצורה חדשה.

לכן, משה נזדקק לחיזוק מיוחד (ואף לציווי, לפי הירושלמי) כדי לנקוט בעגל בדרך השבירה. כמובן, צריך להבין מדוע, וזאת נשאיר לכם בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד"...

 

ב. לוחות השניים- כלוחות  הראשונים?

 

אחר שבירת הלוחות נצטווה משה לפסול שני לוחות אבנים כראשונים, והקב'ה יכתוב עליהם את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים. וכאן יש מקום לדון:

האם הלוחות הראשונים והשניים היו שווים?

ה"אבן עזרא" מביא דעת "הגאון" ומתפלמס עמו בתקיפות:

 

פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים - במין ובמדה. ויאמר הגאון, כי השניים נכבדים מהראשונים בשבעה דרכים: האחד, שתקן להם ארון ששם שם הלוחות; והשני, כי בשניים כתוב ולמען ייטב לך (דברים ה, טז), שהוא טוב העולם הבא; והשלישי, כי יש עליהם שלש בריתות. והם: הנה אנכי כורת ברית (י), כרתי אתך ברית (כז), ויכתוב על הלוחות את דברי הברית (כח); והרביעי, כי בם חלק מהשמים והארץ כגוף בן אדם, כמו העדותי בכם היום (דברים ל, יט); והחמישי, שהראשונים הורידם ביום חול; והשישי, כי בעבורם קרן עור פני; והשביעי, שקבלום ישראל, כי התאבלו על הראשונות.

 

כבר הארכנו די, ועל כן לא נכנס לשבע הראיות שמביא ה"גאון" בכדי להוכיח את טענתו שהלוחות השניים היו נכבדים מהראשונים. אך נביא את תגובתו החריפה של האב"ע לכך:

 

ואין צורך להשיב על דברי זה הגאון, כי ראיתים הם כדברי חלום לא מעלים ולא מורידים, רק יצא עתק מפיו. והאומר כן חייב שילקה...

אין צורך להסביר. נביא רק דעתו של האב"ע:

 

 כי ידוע כי מכתב האחרונים כמכתב הראשונים מכתב אלהים הוא. והנה הם במכתב שוים מהראשונים. ועל דעתי בראם השם, והשניים פסלם משה מאבן נבראת, והנה מעשה משה נכבד ממעשה אלהים. ולפי דעתי, שבראשונים נכתבו עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפרשת וישמע, ובשניים כאשר הם כתובים בפרשת ואתחנן. ושם אפרש:

 

נחתום בדברי הנצי"ב המסכים עם דברי הגאון, ומביא לה ראיה מהמדרש:

שמאלו תחת לראשי- אלו לוחות ראשונים, וימינו תחבקני- אלו לוחות שניים

ובשמות רבה (מז) נאמר:

 

אמר לו הקב'ה למשה-נצטערת?חייך אין אתה מפסיד, בלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדברות בלבד, עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות, מדרשות ואגדות...כיון שידע משה התחיל אומר: טוב לי כי עניתי-טוב לי תורת פיך.

 

ומסביר הנצי"ב –  על פי הסברו של הרב פילבר:

 

בלוחות הראשונים לא ניתן כח החידוש של האדם ולימוד התורה היה רק במה שקבל משה מסיני, כדיוקי המקראות וכ'. אבל לחדש הלכות על ידי י"ג מידות שהתורה נדרשת או שאר דרכי התלמוד- כל זה לא קבלו ישראל בלוחות הראשונים. אבל בלוחות השניים ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה על פי המידות ודרכי התלמוד. מטעם זה ציווה הקב'ה שהלוחות השניים יהיו בפיסול ידיו של משה, לא מפני שלא זכו למעשה אלקים, אלא להורות שההלכה המתחדשת בכח הלוחות הללו היא בהשתתפות עמל האדם עם סייעתא דשמיא, כמו הלוחות השניים שהיו מעשה משה וכתיבת הקב'ה.

 

לדבריו, ולדברי הגאון, אמנם חטא העגל היה חמור, אך גם מדבר רע יכול לצאת דבר טוב. הדבר דומה לשיטות הסוברות כי נצטוו על המשכן לאחר החטא ובגלל החטא. וכפי ששם , ללא החטא לא היו זקוקים למשכן, והיו מגיעים להשגות גבוהות בלעדיו, כך כנראה גם בענין הלוחות.

 

ג. פרשת פרה- חוקה המסמלת את קטנות השגתו של האדם?

 

פרשת פרה, כידוע, פותחת בהצהרה: "זאת חוקת התורה"  וכבר מביא רש"י במקום:

 

זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה:

 

פרשת פרה הפכה לסמל לכך שאין אנו מסוגלים להבין את המצוות. כיצד אפר מטהר? וכיצד יתכן שהמטהר נטמא? ועוד. נאמר במדרש רבה על פרשתנו:

 

אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי (קהלת ז) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני:

 

ומעניין, שדווקא רש"י שהבאנו, שפתח את פרושו לפרק בהכרזה כי מצווה זו היא חוקה, ומביאה ללגלוג של השטן ואומות העולם (אך לא עם ישראל!), בסיומה של הפרשה, חורג ממנהגו, ומביא את דרשת ר' משה הדרשן המסביר כי פרה באה לכפר על חטא העגל. אך רש"י אינו מסתפק בהבאת המדרש בקצרה, אלא  חוזר ומפרש את הפרק כולו פעם נוספת על פי באור המדרש, דבר שהוא חריג מאד בפרושו:

 

תטמא עד הערב... זהו פירושה לפי משמעה והלכותיה. ומ"א העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן וזהו: 

ב. ויקחו אליך. משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם:

פרה אדמה. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה כך תבא פרה ותכפר על העגל: 

אדמה. על שם (ישעיה א) אם יאדימו כתולע שהחטא קרוי אדום: 

תמימה. על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: 

לא עלה עליה עול. כשם שפרקו מעליהם עול שמים: 

ג. אל אלעזר הכהן. כשם שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל ולפי שאהרן עשה את העגל לא נעשית עבודה זו על ידו שאין קטיגור נעשה סניגור: 

ה. ושרף את הפרה. כשם שנשרף העגל: 

ו. עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ג' מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל וארז הוא הגבוה מכל האילנות ואזוב נמוך מכולם סימן שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו:  

ט. למשמרת. כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל שנאמר (שמות לב) וביום פקדי ופקדתי וגו'. וכשם שהעגל מטמא כל העוסקין בו כך פרה מטמאה כל העוסקין בה וכשם שנטהרו באפרו שנאמר (שם) ויזר על פני המים וגו' כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו:

 

 לאחר פרושו, דומה שאין פרשה כל כך מבוארת על כל פרטיה כפרשת פרה. ומדוע פתח בהכרזה שאין בה טעם? הלא כל כולה כנגד חטא העגל ומהווה תיקון לחטא?

 

שמעתי מהרב קרול זצ"ל באור יפה לעניין: מצוות פרה לא ניתנה בהר סיני כשאר המצוות, אלא כשיצאו ישראל ממצרים והגיעו למרה נאמר: "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו" ומביאים חז'ל כי ה"חוק" היא מצוות פרה שניתנה מיד ביציאה. הדבר קרה כמובן עוד בטרם מעמד הר סיני ובוודאי לפני חטא העגל. אם מצווה זו כנגד חטא העגל, כיצד ניתנה לפני הארוע עצמו

אלא, הקב'ה שהכל גלוי וידוע לפניו הקדים מצווה זו כטיפול מונע עוד בטרם חטא העם. כך גם ,למשל, בפרשת שקלים שקראנו, וכמאמר חז'ל, שמצוות שקלים כנגד השקלים ששקל המן הרשע. ומה הסביר משה לבני ישראל כשציווה על השקלים, כנגד שקלי המן לכן אומות העולם מלגלגות על מצווה זו, שלא יתכן לומר שטעמה כטעם המדרש, שהרי ניתנה עוד קודם לכן. אך בני ישראל מאמינים בני מאמינים, לא מתקשים וסומכים על המצוות שה' נותן הבאות לתקן גם קילקולים עתידיים. עתה נבין מדוע שלמה המלך, כדברי המדרש, התייאש מלחקור בטעמי מצות כשהגיע לפרשת פרה. שהרי השכל האנושי מסוגל לפענח רק דברים שקרו, וגם זה בקושי, אך על אירועים שיקרו בעתיד-זאת המח האנושי לא מסוגל להגיע, ואפילו חכם כשלמה המלך.

סיכום: פרשת פרה מסמלת את קטנות השכל האנושי ואת חוסר יכולתנו להבין את נפלאות התורה-כמה מוגבל האדם.

שיחות רבות נאמרו בנושא זה, וברצוני להביא בפניכם קטעים משתי שיחות של רבנים דגולים, המגיעים למסקנות שונות אולי הפוכות, מפרשת פרה:

אפתח בדרשתו של הרב נבנצל שליט"א, רב הרובע, בשיחה שנתן בישיבת הכותל בשנת תשס"א:

                  שיחת הרב נבנצל לפרשת תשא-פרה תשס"א

 

"זאת חֻקַּת התורה אשר צוה ה' לאמר: דבר אל בני ישראל, ויקחו אליך פָרָה אֲדֻמָּה..." (במדבר יט, ב). ממה שאמרה התורה 'זאת', משמע שאין חוקה בתורה אלא זאת ולא אחרת. כלומר: רק פרה אדומה היא חוקה. אמנם ישנם עוד חוקים בתורה, שהרי התורה מתחלקת למצוות, משפטים, עדות וחוקים, אבל זהו רק מפני שדעתנו קצרה, ולכן הרבה דברים בתורה נראים לנו כחוקים. איננו יודעים למשל מדוע אסרה התורה לאכול בהמות מסוימות וכיו"ב. אבל בעצם אין אלו חוקים, שהרי לחכם כשלמה המלך היו טעמיהן של כל המצוות גלויים וידועים, על כל דבר שבתורה ידע לומר טעמים, הרי שניתן בשכל אנוש להגיע ולתפוס את טעמי המצוות הללו, חוץ מפרה אדומה, שגם לשלמה היתה בבחינת חוקה. אמר עליה: "אמרתי אֶחְכָּמָה, והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג), כי לא השיג את טעמה....

ואולם מצד שני, התורה קוראת לפרה אדומה 'חקת התורה' - חוקת כל התורה (ולא נאמר: "זאת הַחֻקָּה אשר צוה ה'" וכו'). כלומר: פרה אדומה לא ללמד על עצמה יצאה, אלא ללמד על כל התורה כולה יצאה, שכל התורה היא חוקה, לא רק אותו פרט ששלמה לא ידע. כי התורה היא יחידה אחת בלתי מתחלקת, ואם יחסירו ממנה פרט אחד שוב אין זו תורת ה' אלא תורה אחרת. רק תורה הכוללת בתוכה את כל הפרטים כפי נתינתה היא תורת ה'. ולכן, אם אינך יודע את טעמו של פרט כלשהו בתורה, לא רק את אותו פרט לא הבנת, אלא את כל התורה כולה לא הבנת. אפילו המצוות הפשוטות, שנדמה לך שכל אחד יודע את טעמן, גם אותן אינך מבין. הפסוק הרי אומר על התורה: "אלקים הבין דרכה" (איוב כח, כג), רק הקב'ה מבין את ההלכות ואת טעמי המצוות עד הסוף. כי התורה היא חכמת אלקים, וכשם שהקב'ה הוא אין סוף, כך גם חכמתו אינה סופית, ובשר ודם שהוא מטבע בריאתו בעל מגבלות איננו יכול א"כ להשיג את חכמת הבורא בשלמותה. הקב'ה עשה איתנו חסד להוריד כביכול את חכמתו לארץ בלבוש של תורה, כדי שתוכל להיות לנו איזושהי תפיסה בחכמתו ית'. תינוק בכתה א' יש לו תפיסה קטנה, ולמשה רבנו היתה תפיסה גדולה, רבי שמעון בר יוחי השיג הרבה, האר"י ז'ל השיג הרבה, כל אחד לפום דרגא דיליה השיג איזושהי דבקות בחכמה האלקית, אבל להבין ממש עד הסוף אפילו משה רבנו לא היה יכול. ואפילו בעולם האמת, כשמשה כבר משיג הרבה יותר ממה שהשיג בעוה"ז, גם שם איננו משיג את התורה עד תכליתה, כי רק "אלקים הבין דרכה", ולא שייך שתהיה בה תפיסה שלמה ומוחלטת לְאַחֵר זולתו. האדמו"ר מקוצק אמר: "תורת ה' תמימה" (תהלים יח, ט) - שכמה שנלמד אותה ונחדש בה חידושים, עדין תשאר התורה שלמה, כאילו לא נגענו בה ולא למדנו בה דבר, מפני שהיא חכמה אלקית, ולאדם אין בה שום תפיסה.

גם מה שאנו כן משיגים בתורה איננו אלא "נובלות חכמה של מעלה" (ב"ר מד, יז). מה פירוש "נובלות חכמה של מעלה"? משל לאילן גבוה, שלרוב גובהו אי אפשר ללקט את פירותיו. אלו פירות אפשר בכל זאת ללקט? את הפירות הנושרים שנופלים למטה, אותם ניתן ללקט ולאכול. כך גם החכמה האלֹקית. היא גבוהה, בלתי ניתנת להשגתנו. "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דְרָכַי מדרכיכם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיה נה, ט) - כשם שאי אפשר לעומד על הארץ לנגוע בשמים ובגרמיהם (כפי שאומרים אנו בקידוש לבנה: "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך..."), כך אי אפשר לנו לתפוס במחשבתנו את מחשבתו שלו ית'. מה עשה הקב'ה? הוריד לנו לארץ "נובלות" מחכמתו בדמות התורה, כך שתהיה לנו איזו שהיא השגה בחכמתו ית'.

על פי דברי חז'ל אלו הסביר הגר"א ז'ל את דברי אונקלוס התמוהים, שתרגם: "עַם נָבָל" (דברים לב, ו) - "עמא דקבילו אוריתא" (עַם שקבלו את התורה). וקשה: וכי מפני שקבלו את התורה מכונים ישראל נבלים? בשלמא אם היה מפרש שנתכנו כן מפני שעבדו לעגל או שלחו את המרגלים - לחיי, אבל כיצד אפשר לפרש שנתכנו כן מפני שקבלו את התורה? מסביר הגר"א (הובא בהקדמת נכדו לביאור הגר"א על השו"ע) ע"פ דברי חז'ל הנ"ל: "עם נבל - עמא דקבילו אוריתא", כלומר: עם שזכה לקבל "נובלות חכמה של מעלה". הרי, שכל מה שחלק לנו הקב'ה מחכמתו אינו אלא נובלות מחכמה של מעלה, אבל את התורה בשלמותה כפי שהיא אצל הבורא לא קבלנו, וגם אי אפשר לנו לקבל. גם אחרי שנשב בגן עדן לנצח נצחים לא נדע הכל, מפני שאי אפשר לשום נברא להשיג את התורה עד תכליתה. רק "אלקים הבין דרכה", רק הקב'ה יודע את התורה כולה....

בדבריו הוא מדגיש את אפסות הבנתנו בתורה ואת חוסר יכולתנו להעמיק בה. דבריו תואמים וממשיכים את דברינו לעיל. אך כעת ברצוני להביא את דבריו של מו"ר הרב עמיטל ראש ישיבת "הר עציון" שבדבריו לפרשה שלש שנים קודם לכן (שנת תשנ"ח) הסיק מסקנה הפוכה לחלוטין:

"לא בשמים הִוא"שיחה לפרשת פרה תשנ"ח  מאת הרב יהודה עמיטל שליט"א

 

בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב'ה שיושב ועוסק בפרשת פרה ואומר: אליעזר בני אומר 'פרה בת שתים ועגלה בת שנתה' [=דברי רבי אליעזר ריש מסכת פרה]. אמר משה לפני הקב'ה: רבונו של עולם, העליונים והתחתונים ברשותך, ואתה יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם?! אמר לו הקב'ה: משה, עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה 'רבי אליעזר אומר: פרה בת שתים' וכו'. אמר לפניו: רבש"ע, יהי רצון שיצא מחלצי. אמר לו הקב'ה: חייך שיצא מחלציך. הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב] 'ושם האחד אליעזר' (שמות י"ח, ד) - ושם אותו המיוחד אליעזר           (ילקוט שמעוני יתרו רמז רסח).

נראה שעיקר תמיהתו של משה לא היה על כך שהקב'ה אומר הלכה משמו של בשר ודם אלא על כך שעשה זאת דווקא בפרשת פרה אדומה: הלוא מצווה זו, כל כולה חוק היא, ואין אדם מבין אותה, וכיצד זה אומר הקב'ה דווקא בה הלכה משמו של בשר ודם? תשובתו של הקב'ה הייתה שהתורה ניתנה לבשר ודם ועליו מוטל חידוש ההלכות בכל חדריה; ואדם כרבי אליעזר, שבשכלו העצום הצליח להבין גם את עניינה של פרה אדומה, שהיא חוקה בלתי-מובנת, יכול לפסוק בה כפי הבנת שכלו.

וכבר האריך בעל קצות החושן בהקדמתו לחיבורו לבאר כי "לא נתנה התורה למלאכי השרת, ואל האדם נתנה, אשר לו שכל האנושי, ונתן לנו הקב'ה התורה ברוב רחמיו וחסדיו כפי הכרעת שכל האנושי, גם כי אינו אמת בערך השכלים הנבדלים [כלומר: גם אם הכרעת השכל האנושי אינה תואמת את האמת האובייקטיבית המוחלטת]".

הקצות שם ממשיך ומביא את דברי הר"ן בדרשותיו בעניין זה. הגמרא (בבא מציעא פו ע"א) מספרת כי הקב'ה ו"מתיבתא דרקיעא" נחלקו בדין מדיני צרעת והחליטו לשאול את רבה בר נחמני, שהיה מומחה בהלכות נגעים. הר"ן בדרוש השביעי מדרשותיו מקשה על כך את הקושיה המתבקשת: אם הקב'ה מטהר - כיצד ניתן לחלוק עליו! והוא מתרץ כי פסקו של הקב'ה נאמר על פי האמת האובייקטיבית המוחלטת, אך מה שקובע להלכה אינו האמת המוחלטת אלא השכל האנושי, ועל כן שאלו את רבה מה הוא פוסק על פי שכלו האנושי.

חשיבות יתרה ראו חכמים לעיקרון הזה בפסיקת ההלכה:

תנן התם: חתכו [את התנור] חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא - רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו.

תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו, חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו, הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים הִוא' (דברים ל', יא)! מאי 'לא בשמים הוא' אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטות'.

אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא אמר ליה: קא חייך ואמר 'נצחוני בני, נצחוני בני' [מצאו רבי נתן לאליהו, אמר לו: מה עשה הקב'ה באותה שעה אמר לו: צחק ואמר 'ניצחוני בניי, ניצחוני בניי']

                                         (בבא מציעא דף נט).

התבוננות מעמיקה בסיפור מגלה כי העיקרון "לא בשמים היא" מתבטא בו לא רק בדחיית בת הקול אלא גם בעצם מחלוקתם של רבי אליעזר וחכמים.

תנור שהודבק מחוליות קטנות נראה לעיניים אנושיות כדבר שלם, על כן טימאוהו חכמים. אך רבי אליעזר, שהיה בקי בעליונים ובתחתונים, ידע כי כלפי שמיא חפץ כזה אינו נחשב שלם וכי הקריטריון לשלמות הוא גבוה יותר - רק דבר שהוא שלם מעיקרו נחשב לחפץ שלם ומקבל טומאה. הסיפור בא אפוא ללמד כי עלינו לפסוק לפי ראייתנו האנושית, ולא כפי שנראים הדברים כלפי שמיא; וכאשר סותרת ראייתו העמוקה והרחבה של רבי אליעזר את הראייה האנושית הפשוטה - אין משגיחין בה.

יתרה מזאת: הדברים אמורים לא רק כלפי הגישה לפסיקה מבחינה שכלית אלא גם לגבי הגישה הנפשית אליה. החזון איש כותב באחת מאיגרותיו כי כאשר באה לפני הדיינים אישה עגונה בוכייה, אל להם להוציאה מבית הדין כדי שפסיקתם לא תושפע מבכייה; אדרבה: עליהם לבכות עמה ולדון בעניינה לאור הכאב והבכי. הפסק צריך להיות מושפע מן המציאות ומיחסו הסובייקטיבי של הפוסק, אין צורך להתנתק מן המציאות ולחפש אמת אובייקטיבית.

לדברים הללו יש משמעות לגבי כל אחד ואחד מאתנו. שח לי פעם הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, כי "הצדיקים הורסים לי את הישיבה!". כוונתו, כך הסביר, הייתה לאותם תלמידים שמתוך תחושת קטנות מול גדולי האחרונים חוששים לנסות לחלוק על דבריהם ולהסביר את הגמרא באופן שונה. גדלותם העצומה של חכמי ישראל בכל הדורות וסמכותם הבלתי-מעורערת במה שנוגע לפסיקת ההלכה אינם צריכים להרתיע אותנו מלהתווכח עם דבריהם ולהקשות עליהם. העובדה שדבר מסוים התיישב על שכלו של אדם אחר, ויהיה גדול ככל שיהיה, אינה מתירה לנו לקבל את הדבר הזה כמובן מאליו. על כל אדם ואדם מוטלת החובה לעסוק בדברי תורה בשכלו הוא ולשאת ולתת בהם עד שיתיישבו על לבו...

מסקנת הרב עמיטל היא כי אפילו במצוות השמעיות, כמצוַת פרה אדומה, ההכרעה נתונה לבני האדם באמצעות שכלם.  דווקא בפרשה זו הקב'ה גילה לנו את כוחנו העצום בהכרעת הדין. לא תמו דברינו בענין, אך קצרה היריעה, ונמשיך לעסוק בענין, בע"ה, גם בשבת הבאה בשבת פרשת החודש!

שנזכה בע"ה לשמחת חודש אדר ולמנוחת השבת!

 

שבת שלום לכם ולבני משפחותיכם!

 

שמואל