הדפסה
פרשת שבוע - כי תשא

לעשות את השבת

דמותה של השבת ה"ציבורית" במדינת ישראל הולכת ונשחקת מדי שנה. עשרות מרכזי קניות פתוחים בשבת, אירועי תרבות ובתי קולנוע מושכים אליהם אלפי אנשים, וכמוהם מועדונים, חופי הים ומקומות בילוי אחרים. השבת, אולי אחת היצירות המופלאות ביותר שהעניקה היהדות לעולם, הופכת יותר ויותר למעין "שמורת טבע" דתית, שמי שאינו משתייך ל"מחנה הנכון" כמעט ואינו מרגיש זיקה של ממש לערכיה ותכניה. גם בציבור המסורתי הגדול, בעיקר בין בני הדור השני והשלישי שלו, הולך ופוחת מעמדה של השבת, והדבר ניכר היטב בכל שכבות האוכלוסייה.


לא תמיד היו פני הדברים כך. עוד בראשית ימי הישוב המתחדש בארץ ישראל, הצהיר בריש גלי ברל קצנלסון, מנהיג תנועת הפועלים: "השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית וההישג הסוציאלי הראשון של האדם העובד בהיסטוריה האנושית". ברל לא רק נאה דרש, אלא נאה קיים. הוא דרש בתוקף מכל חבריו הפועלים שיימנעו מלעבוד בשבת. כבר באותם ימים הביע את דאגתו מכך ש"השבת מסתיימת בהליכה בסך לקולנוע". ועוד הוסיף: "כדי לקיים את יסוד השבת בחיי ישראל אינני צריך להסכמים בין מפלגתיים ולא להוראות של רבנים... ואני בוש שהיה הכרח לעשות עניין זה שהוא שלנו, על כל פנים לא פחות מאשר איזה חוג אחר בישראל, להסכם פוליטי... את שבתותינו וחגינו עלינו להפוך למדורות של תרבות". מכאן תביעתו ל"חידוש" פני השבת: "אנו יהודים מקוריים ואנו רוצים למצוא צורת חיים מתאימה לנו, אנו נחדש את כל הזוהר של השבת, ניקח את כל הטוב שהיה בדברים הקדושים". קריאתו נותרה כאבן שאין לה הופכין.


לא למותר לשוב ולהזכיר גם דברים שכתב ח"נ ביאליק בתגובתו לאחד מחברי הקיבוצים שתמה על קנאותו של "המשורר הלאומי" ליום השבת: " עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלקים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה הרי אין מותר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גונו ככלי אין חפץ בו?... שמירת השבת שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת תורת האדם כולה. "מי ששומר את השבת אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו את כל עוונותיו". בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא התרבות ואם אתה לא עמדת על ההבדל שביום שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך".


ציבור שומרי השבת דהאידנא אינו יכול להיוותר אדיש לנוכח הפיחות שחל במעמדה של השבת בחברה הישראלית. עליו להכיר בעובדה שרוב תושבי מדינת ישראל אינם שומרים עוד את השבת ההלכתית, על דקדוקיה ופרטיה, ולעשות כל מאמץ כדי ל"קרבן לתורה", ולטעת בהם מחדש את הערכים שגלומים במצווה גדולה זו.


על כולנו מוטלת החובה שנאמרה בפרשתנו: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת" (לא, טז). טיבה של "עשייה" זו לא נתפרש (אך ראו תרגום ירושלמי שתרגם כאן: "למעבד תפנוקי שבתא"(!), והוא-הוא "עונג שבת"). ושמא אין זה מקרה, שגם רש"י, הפרשן הגדול, שומר כאן על "זכות השתיקה" ואינו מפרש דבר, משל ביקש להותיר לנו, לכל אחד מאתנו, את חובת "עשיית השבת", לפי הזמן והמקום.


"עשיית השבת" אינה מתבטאת רק במישור ה"שמירה", ה"לא תעשה", באיסורי השבת המרובים, על דקדוקיהם ופרטיהם. עשיית השבת מתבטאת גם, ואולי בעיקר, במצוות ה"עשה", בכבוד השבת, בקידוש היום למנוחה מעמל ששת ימי המעשה, בהפניית כל המשאבים והכוחות ללימוד, לפיתוח ולטיפוח החיים הרוחניים והחברתיים, על שלל מרכיביהם. תכניה של "עשייה" זו משתנים מדור לדור, פושטים צורה ולובשים צורה, אך עיקרה אחד הוא: הפיכת השבת מנוף לתיקון רוחני וחברתי. ולא לחינם פירשו חכמים את הפסוק שנאמר בישעיהו (נח, יג) "וקראת לשבת עונג", לשון "קרואים", אורחים. לאמור: אסור לה לשבת שתהיה "נחלה" פרטית של שומרי מצוות. עלינו לשתף בה גם "קרואים", כל אותם "אורחים" שאינם בני בית במסורת, ששכחו או לא למדו שבת מהי, ולהטעימם טעמיה.


שיאה של "עשיית השבת" הוא באותו קטע שאנו אומרים בתפילת המנחה בשבת, אך לא תמיד נותנים את הדעת לתוכנו המהפכני: "ועל מנוחתם יקדישו את שמך". בדרך כלל מזוהה אצלנו "קידוש השם" עם מעשה הרואי, רב עוצמה, הקרבת החיים, מרטיריות. תורת ישראל מלמדת אותנו שניתן לקדש את ה' לא פחות, באמצעות "מנוחה", מנוחת שבת שיוצקים בה כל אותם מרכיבים של "מנוחת שלום, ושלווה, והשקט ובטח".