הדפסה
פרשת שבוע - כי תשא

תודעה ותעודה


פרשת כי תישא מחולקת לשלושה חלקים. החלק הראשון ממשיך בהוראות מלאכת המשכן ומסתיים בנתינת שני לוחות הברית למשה. החלק השני עוסק בענין חטא העגל הגורם לשבירת הלוחות. כאשר תפילת משה הראשונה אמנם מרחיקה מהעם את סכנת הכליה, אבל השבר הגדול שנגרם מעלה ספק לאפשרות שכינה בתחתונים, שהרי כאשר אין לוחות ולא ארון הברית, אין צורך בקודש הקדשים שהוא לב המשכן והמקדש ואם אין לב אין גוף. ובמקום שיתעכבו ישראל בהר סיני לבנות את המשכן, ניתנת פקודה לעזוב מיד לעלות לארץ ישראל כי השבועה שנשבע הקב'ה לאברהם ליצחק וליעקב בעינה עומדת: וידבר ד' אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. אבל משה מסרב. הוא מתפלל שוב על הדבר הזה ומכאן החלק השלישי בפרשה, פסילת הלוחות השניים והגילוי הנשגב של י"ג מידות של רחמים. ובסוף משיג משה שיסכים ד' להשרות שכינתו בישראל. מובאות לסיום מספר מצוות המגשימות את הענין: המועדות, פטר רחם המעיד על סגולת הבכורות אף על פי שנטלה מהם הכהונה, שבת. הפרשה מסתיימת עם ירידת משה מהר סיני עם הלוחות השניים לאחר שזכה לקרן אור פניו, מדרגה שהוא השיג בארבעים יום השלישיים שהיה בהר. שלושת התקופות האלו מיום מתן תורה בונות את מבנה הזמנים המקשרים בין הבחינה הלאומית המתגלה ביציאת מצרים לבין הבחינה הדתית ששיאה מתבטא ביום הכיפורים. וכך הוא מהלך העניינים. מיציאת מצרים עד מתן תורה בהר סיני תקופה של חמישים יום ההופכים את אסופת משפחות העברים צאצאי האבות לעם. אתם תהיו לי לעם - אז - ואנכי אהיה לכם לאלקים. עלינו לתת שוב ושוב את הדעת על הענין הזה, כדי להבין היטב שעיקר קיום התורה דורש מימד של עם - חברה, כלכלה, הגנה - החי על אדמתו בארצו. עם ישראל בהר סיני מקבל את התורה בו' בסיון. משה ישהה על ההר ארבעים יום עד קבלת הלוחות הראשונים וירד מן ההר בי"ז בתמוז. יום זה אם כן, הוא לכתחילה מיועד לשמחה גדולה אבל חטא העגל גורם לשבירת הלוחות. משה מתפלל במשך ארבעים יום ומשיג את הכפרה ובא' באלול הוא עולה אל ההר לקבל את הלוחות השניים ושוהה שם עוד ארבעים יום ויורד עם הלוחות ביום הכיפורים. ומיד לאחר מכן - וזאת תהיה הפתיחה של פרשת ויקהל, חוזרות הפקודות וההכנות לבניית המשכן ועל זה רומז הענין שאנו מתחילים בבנית הסוכה ממוצאי יום הכיפורים.
ובכן, התקופה הראשונה היא תקופה של המתנה, תקופת מעבר בין הזמן אשר בו נתבררו העקרונות הכלליים אבל עדין חסרים הפרטי פרטים של יישומם בפועל. מתברר שזו תקופה שברירית, מסוכנת, אשר קל להענות בה לפיתוי של "אלהי מסכה". אלהי מסכה עשויים ממתכת אשר יוצקים בתוך תבנית. וזאת אומרת שהתבנית קיימת לפני הפסל - ובמילים אחרות שהאדם בעצמו מתיימר להיות הקובע את מהות הערכים שיובילו אותו. אם כן עבודתו לאליל היא למעשה סגידה עצמית. בחברה אתאיסטית תפיסה זו נקראת "הומניזם". בחברה אמונית מביאה תפיסה זו להאלהת המתווך. ובמקביל, עוסקים המנהיגים הרוחניים בבניית הדגם המושלם של עולם מושלם - אבל עדין מופשט, והאסון נובע מכך שבינתיים העם איבד את סבלנותו.
התקופה השניה הנה תקופת בירור ההשלכות השליליות של תפיסה זו. היא מראה עד כמה היא סוגרת את האדם במעגל סגור ושוללת למעשה כל משמעות מחייו כי לקחה ממנו את יעודו. זאת היא תקופה של מאבק תרבותי ורוחני אדיר כדי לברר את מעמדו של האדם הכללי והפרטי ביחס לערכים שיתנו כיוון ומשמעות לקיומו. הוא צריך להיות מסוגל לפסול את הלוחות. הכלי והתשתית צריכים עכשיו לבוא ממנו אבל התוכן, הכתב על הלוחות בא מלמעלה, מחוץ לתודעתו אבל אל תוך תודעתו. יש לזה דוגמא בתהליך ההבנה: אחרי שאני מבין עם כלי השכל שלי את אשר הסביר הרב, עלי לא לשכוח שמישהו הסביר לי. וכן בקוראנו את התורה עלנו להזכר בכך שהתורה היא המדברת אלינו ועלינו להאזין לדבריה ולא לטעות ולחשוב שאנו מדובבים אותה בפרושינו.
אז מתחילה התקופה השלישית, תקופה של תשובה, של התקרבות אל מקור חיינו וקיומנו, של מאמץ לברר לעצמנו את טיב כחותנו ורצוננו, ללמוד את סיבת הכשלונות – סתם חולשה או רצון מעוות? תקופה זו היא תקופת השגת החרות האמיתית, השחרור מהמכשולים הפנימיים והחיצוניים עד שבפסגת יום הכיפורים אנו מעידים על עצמנו שאילו היינו ללא גוף לא היה מקום לחטאים.