הדפסה
פרשת שבוע - תצוה

שתהא שלהבת עולה מאליה

פרשתנו, פרשת תצוה, מיוחדת היא מכל פרשיות התורה, מאז לידתו של משה רבינו, בכך שהיא הפרשה היחידה , ששמו אינו מופיע בה. הטעם לדבר זה ידוע: כפי שלימדונו חז'ל, לאחר חטא העגל, כשראה משה שאין הקב'ה סולח לישראל, אמר לפני הקב'ה: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ואף על פי שסלח הקב'ה לישראל, היות וקללת צדיק אפילו על תנאי מתקיימת, היה צורך לקיים את דברי משה, ולכן אין שמו של משה מופיע בפרשת תצוה ובמידת מה נמחה מהספר. (ובפרשת תצוה דוקא, משום שהיא האחרונה במחזור השנה, לפני פרשת חטא העגל, בחינת לדחוק את הקץ) היא גם נקראת בדר"כ בשבת שקרובה ליום פטירתו של משה רבינו ז' באדר. יש לזכור כי חטא העגל היה חטאו של הערב רב. ולכן משה מרגיש אחריות כלפי ישראל העומד עתה בסכנה שהרי הוא משה אשר החליט, נגד רצונו של הקב'ה, להעלות את הערב רב ממצרים בצאת ישראל משם, כפי שהזכיר לו הקב'ה: "לך רד כי שיחת עמך - ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו" (לשון רש"י על שמות לב, ז). זאת דוגמה אחת מיכולתו של אדם ומנהיג לקחת אחריות על דבר אע"פ שאינו אשם.
בדרך אגב, הבדל זה בין אחריות ואשמה הוא אחד היסודות של החיים המוסריים הבריאים. אכן, בהרבה מקרים, ובמיוחד בגיל ההתבגרות, ישנה נטייה להרגיש אשמה עבור דברים שהם מחוץ לשליטה העצמית וזה יכול אף לגרום להפרעות פסיכולוגיות. ובקצה השני, יכול להיות מצב בו מסרבים להתייחס לבעיות חברתיות או כלל אנושיות בטענה ש"לא אני גרמתי לכך", "אני חף מכל אשמה, למה לי לסבול מזה?" שתי התגובות מהוות "מחלה מוסרית" הנגרמת מבלבול בין מושג האחריות לבין מושג האשמה.
עצם העלמת שמו של משה רבינו דוקא בפרשה זאת מבטא גם רובד נוסף של אחריות בחיי מנהיג ומדריך, ולדבר זה יש גם קשר ענייני בין תחילת הפרשה.
בתחילת פרשת תצוה כתוב: "ואתה תצוה אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" ורש"י במקום מפרש להעלות נר תמיד: מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. הקושי בפירושו של רש"י הוא בכך שאין שום דרך להדליק בשיטה אחרת! שהרי אם אין שלהבת עולה מאליה, לא הדלקתי כלום! לכן יש להבין מפירושו שהכוונה היא: עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ולא יותר. המטרה היא להגיע למצב שאין צורך יותר במדליק ובאותו השלב צריך הוא לדעת לסגת אחורה, להתעלם בצנעה.
מכאן לקח חשוב לכל מי שעוסק בחינוך הן בסניף והן לעתיד: גדולתו של מחנך היא, להיות נוכח ליד חניכיו, תלמידיו, להיות מי שאפשר לסמוך עליו, אך יחד עם זאת להזהר לא לגרום לתלות, כך שהדרגתית החניך יוכל לעמוד בכוחות עצמו, בחינת שלהבת העולה מאליה, דהיינו שמאפשר לאור שבכל אחד מחניכיו לעלות בכוחות עצמו. (על החניכים ועל התלמידים חלה כמובן חובה הפוכה: בעת שבו הם הצליחו להיות עצמאיים, עליהם להזכר באלו שעזרו להם להגיע עד הלום ולא להיות כפויי טובה...) כמו כן בבחינת העמידו תלמידים הרבה שבפרקי אבות, שהכוונה שם היא: שצריך להעמיד את התלמיד על רגליו ואת זאת צריך לעשות הרבה, כך שיוכל התלמיד לעמוד בכוחות עצמו ולהגיע גם הוא לשלב שיהיה גם הוא מסוגל ללמד.
אם כן באותה פרשה שבה מדובר בבעיתיות שבהעמדת אסטרטגיה כך שהאור יוכל לעלות מאליו, אותו האחד שהביא את האור, שהוא משה רבינו, אינו מופיע באותה הפרשה. אם כן, האור כאן עולה מאליו, דהיינו שהתוכנית הצליחה.
דבר זה מראה על גדולתו של משה, שהוא בעצם זך ושקוף כמו השמן שאיתו מדליקים את המנורה, כך שהוא מאפשר לאור לעלות מאליו ואישיותו אינה מסתירה את זהר האור האלקי.
זאת ועוד, ואולי החשוב ביותר להבנת העניין: הקב'ה אמר למשה: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית וגו'. ואתה תצוה אל בני ישראל לקחת אליך לא כתוב כאן. וההבדל בין שני הביטויים ('לצוות אל' ו'לצוות את') הוא משמעותי ביותר: מחד, אין כאן ציווי אלא מצוה. כלפי הציווי יש רק ציות, בעוד כי המצוה משמעותה הסכמה פנימית עמוקה לדרוש ממני. אני לא רק מגוייס אלא מתגייס. ומאידך, לא אמר לו הקב'ה למשה רבינו מה עליו לומר לבני ישראל כדי להשיג את התוצאה המבוקשת. אם הוא משה רבם של ישראל, הוא צריך לדעת. ואם הוא ידע לומר את הדבר הנכון, אז בני ישראל מאליהם, כמו שלהבת העולה מאליה, ידעו גם הם לעשות את הדבר הנכון, ויקחו אליו דוקא שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד.