הדפסה
פרשת שבוע - תצוה

בגדי כהונה ולבושי הנפש


פרשת תצוה עוסקת בעיקר בבגדי כהונה אשר תנאי הם לכשרות העבודה ואף יתירה מזו, על הפסוק "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" מפרש רש"י: "לקדשו לכהנו לי – לקדשו להכניסו בכהונה ע"י הבגדים שיהא כהן לי ולשון כהונה שירות הוא". היינו שהבגדים הם הפועלים הפיכתו של אהרון ובניו, אחרי שנקדש לתפקיד, להיות ראוי לעבודה.מדברי הגמרא במסכת זבחים (דף פ"ח) ובמסכת ערכין (דף ט"ז) אנו למדים שהכותונת מכפרת על שפיכות דמים, מכנסיים מכפרים על גילוי עריות, מצנפת מכפרת על גסי הרוח, אבנט מכפר על הרהור הלב, חושן מכפר על הדיינים, אפוד מכפר על ע"ז, מעיל מכפר על לשון הרע, ציץ מכפר על עזי פנים. מכאן עולה שעיקר תפקידם של שמונת הבגדים אשר על ידם נכנס הכהן להיות משרת בקודש הוא לכפר על כל סוגי העבירות. וכמסקנה ישירה מכך, שעיקר עבודתו של הכהן הוא לכפר על חטאי בני אדם. אם כן, כהן הדיוט המשמש בארבעה בגדים (כתונת ואבנט ומגבעות ומכנסים) מכפר על ש"ד, הרהור הלב, גסי הרוח וג"ע. כהן גדול מוסיף שאת ומכפר על ע"ז, לשון הרע, הדיינים, ועל עזי פנים.
אמנם עבודת הכהנים אינו כלל מין פולחן מאגי אשר על ידו תטהר נפש האדם באופן אוטומטי מאשמת עוונותיו ויוכל להמשיך לחטא כאות נפשו. כל אדם צריך לעשות תשובה פרטית על עוונותיו הוא ואין עבודתם של הכהנים מועילה לו מאומה ללא תשובה. עבודת הכהנים מיועדת לכפר על אותו פן של תפקוד האדם והחברה הכולל עבירות באופן בלתי נמנע שאף אחד אינו אשם עליהם ואף אחד אינו מודע לחלקו האישי בהם ולכן על החברה ככלל לקחת עליהם אחריות והחברה בענין זה מיוצגת ע"י הכהנים. וזה כנגד תפיסות אחרות הרווחות בכלל התרבויות אשר לפיהן, מקצה מזה, אם אף אחד אינו אשם אז למי איכפת, ומקצה מזה, אם כולם אשמים אז כולם אבודים ללא תקנה לולי חסדי גואל ומושיע למי שמוצא חן בעיניו. ובתווך התפיסה האומרת מה שהיה היה ויש להשתדל להטיב לעתיד ואל ניתן לפצעי העבר וצלקותיו להעיק על תקוות העתיד. כל התפיסות האלו – מן הרשע הגמור ועד השואף ביאוש לצדק בלתי-ניגש, דרך הבינוני המוותר – פסולות הן בעיני הקב'ה. זאת היתה אמורה להיות עבודת ישראל כממלכת כהנים לכפר על אומות העולם. וכפי שאי אפשר לישראל לעשות עבודתו אם איננו מקובל לכך על ידי הגויים, כמו כן עבודתם של הכהנים בישראל תלויה ביחסי הגומלין בינם לבין הציבור וכדוגמא לכך ששליח ציבור צריך להיות מקובל על הקהל וכדאיתא בשולחן ערוך אורח חיים סימן נ"ג סעיף ד': ש"צ צריך שיהיה הגון […] ומרוצה לעם… ועיין משנה ברורה שם.
מפירוט אותם שמונה בגדי קודש שהם לבושי הגוף לומדים אנו על שמונת לבושי הנפש שהם שורשי העוונות. והרי הם לפי סדר לבישתם: מצד הנפש הבהמית התאוה והתוקפנות וכנגדם מכנסים והכותונת; ומהם עולים אל הלב ציורי הנפש לחשוב מחשבות וכנגדם האבנט המכפר על הרהור הלב. שלוש הבחינות האלו קשורות למאמץ האדם להבטיח את קיומו בעולם מצד סיפוק צרכיו הבהמיים. אחריהן מופיעה בחינה הקשורה לשאיפת האדם להכרה והוקרה מצד זולתו, בחינת הכבוד ע"פ האמור בפרקי אבות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם וכנגד תאות הכבוד באה המצנפת המכפרת על גסי הרוח, ואלו ארבעת בגדי כהן הדיוט הבאים כנגד ארבעת היצרים השפלים של האדם מצד חומריותו. אומנם ארבעת בגדי כהן גדול באים כנגד הצד הרוחני של האדם מבחינת היותו חי מדבר ומשכיל. ועל כך המעיל, שהוא מלבוש עליון למכובדים כפי שהדיבור הוא מלבוש עליון מעל לנפש הבהמית, בא לכפר על לשון הרע. ועל המעיל באים האפוד והחושן, שהשכל הוא מעל לבחינת הדיבור, והחטא המיוחד של השכל הוא העבודה זרה ולכן היו שמות בני ישראל כתובים על אבני האפוד אשר על שתי הכתפות, ששה מזה וששה מזה ובכל אחת כ"ה אותיות הרומזות על קריאת שמע כידוע. וכפי ששתי הנטיות האלו שייכות לאדם באשר הוא אדם באה הבחינה השלישית שהיא שיכת להשכנת שלום בין אדם לחברו, היינו תפקידם של הדיינים וכנגד זה החושן השומר את מקומו הנכון של כל אחד ואחד מבני ישראל תוך כדי הכרת היחודיות של כל אחד ואיגודם יחד. והוא כנגד הלב שהרי תיקון הדיינים שייך לעומקא דליבא להבין את שורשי הדינים. ועל כולם ציץ הזהב שכתוב עליו שם ד' הרומז על כך שלא רק הכהן הגדול בעבודתו הינו קודש לד' אלא שזה לכתחילה יעודו של האדם אשר עזות פניו למרות פיו של קונו מורידה אותו מגדולתו.
ולפי שמשה רבנו היה למעלה משרשי החטא לא שייכים בו בגדי כהונה ושימש ככהן גדול בחלוק לבן דוגמת אדם הראשון לפני החטא שהיה לבוש כותונת אור. אחר חטא העגל התפלל משה "מחני נא מספרך אשר כתבת", מפרשה זו הדנה בבגדי כהונה, להעיד על כך שאין לו כל חלק באותו החטא. ולכן אין שמו של משה רבנו מופיע בפרשה ובכל זאת כולה תלויה רק בו ועל כן היא נקראת תמיד בשבוע שבו משרע"ה נולד ונפטר.