הדפסה
פרשת שבוע - תצוה

בגדים

עורכי דין מופיעים בגלימות, אחיות בחלוקים ואנשי ממשל בחליפות. כך דרך העולם בעלי מקצוע רבים לובשים בגדים ייצוגיים המבליטים את מקצועם. מה לובשים הכוהנים המשרתים בקדש? יש בגד שנועד לכסות ולהסוות ויש בגד שנועד לגלות. בדרך הטבע בגדי האדם נועדו לכסות על הגוף מפני הבושה או לכסות על הגוף מפני פגעי הטבע. הבגד חוצץ ומבדיל את האדם משאר בעלי החיים. מעת שגורשנו מגן עדן – מהמציאות הטבעית, מעת שעמדנו על דעתנו ונהיינו מודעים לעצמנו – הולבשנו בכתנות עור. אבל יש בגד שנועד לגלות. כדרך שבטבע הטווס מתהדר בפרישת נוצותיו אף האדם למד לתווך את מגעו האנושי על ידי בגדיו. "הלבוש אינו רק הגנה בפני הקור, אינו רק קישוט, הוא סימן ההיכר הראשוני וההכרחי לחברה אנושית, והיא – בהרגשתו המוסרית של האדם – מותר האדם מן הבהמה. דרגתו וכבודו של האדם ניכרים בסימנים הנתונים במדיו" (בנו יעקב). הבגדים הופכים להיות משרד התיווך הראשוני והאישי שלנו כדי ליצור את הרושם הראשוני בטרם נתחיל לדבר. אנו מתלבשים לפי האופן או האדם שעלינו להרשים. אנו מתלבשים לפי הייצוג שאנו רוצים להיות מיוצגים בו. הבגדים הופכים להיות מדים. דור דור ובגדיו דור דור וייצוגיו. בכל מפגש אנושי, בכל התגלות כבר טמונה הסתרה. קשה להסוות את הפנים הגלויות והפגיעות או את שפת הגוף הטבעית, אבל מסתתרים ומתעתעים על ידי הבגדים. בבית אנו מתלבשים בצורה יותר טבעית ונוחה בצורה "בלתי פורמלי". בבית מתספקים בטרנינג וחלוק. במקום שיש אמון מורידים את החליפות. אמנם לפעמים גם בבית מתלבשים. במקום שיחה אישית וגלויה בין אנשים קרובים אנו עוטפים את מילותינו בצעיפים או חוצצים רגשות לבנו בשכבות של בגדים. פתאום מגלים שהשיחה האישית קצת התחמקה ובדלת נכנסה "שיחה רשמית" בחליפה או גברת ה"שתיקה הנימוסית". יש עוד סוג של בגדים - בגדי זיכרון. בגדים שלא נועדו כלפי חוץ - לחברה אלא כלפי פנים - ללובש. בגדים שנועדו להזכיר לאדם מי הוא ומה חובתו – "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'" – הציצית היא בגד זיכרון. זהו בגד המזכיר לאדם שלמרות כל הלבושים המגנים מהבושה והעלולים לבגוד, אי אפשר לו לאדם לברוח ולא להתייצב מול עצמו וחובותיו. על בגדי הכוהנים נאמר שהם "לכבוד ולתפארת", וכתב הרמב"ם: "מצוותן שיהיו חדשים נאים...כדרך בגדי הגדולים". בפשטות נתפשים בגדי הכוהנים כבגדים ייצוגיים בלבד. כפי שאנשי ממשל מופעים בחליפות כך הכהנים מופיעים בלבוש של כבוד המדגיש את חשיבות המקום ומשמעות התפקיד – "לשרת בהם לכבוד ה' השוכן בתוכם ולתפארת עזם...שיהיה מקום המקדש מפואר" (רמב"ן). אבל כאשר מתלבשים בכבוד ובחליפות עלולים לשכוח שהכתפיים הרבה יותר צרות. הבגדים עלולים להפוך את הכבוד האנושי לכבוד האישי. בגדי הכהונה לא היו בגדים אישיים. מימון הבגדים היה מכספי הציבור. גם אם כהן רצה לתרום בגד משלו או להוסיף כסף כדי להשביח את בגדו הוא היה חייב להקדישו תחילה לבעלות הציבורית. בגדי הכהונה לא נועדו רק כלפי חוץ לציבור, אלא נועדו גם כלפי פנים לכוהנים עצמם. חז'ל אמרו: "בזמן שבגדי הכהונה על הכהן כהונתם עליהם", ואם עבדו ללא בגדים חייבים מיתה ודינם כזרים (-ישראל) האסורים בעבודה. הבגדים היו מעין כלי מקדש. האפשרות לעבוד תלויה בבגדי הציבור, ולא במעמד האישי בלבד. שותפות הציבור בבגדים משמעה שכאשר הכוהנים לבשו בגדים הם איבדו את פרטיותם ונהפכו למשרתי ציבור. הרמב"ן כתב שהבגדים היו צריכים עשייה לשמה ואולי אפילו כונה, כדרך שמצאנו בהכנת ציצית. בגדי הכהונה היו גם בגדי זיכרון. כדרך שנאמר בציצית "זיכרון" כך נאמר באבני האפוד "אבני זיכרון". בשעה שהכהן הגדול לבש את בגדי החושן והאפוד הרי הוא לובש עליו את כלל עם ישראל. בציץ שעל ראש הכהן נאמר "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' " – בכך הכהן עצמו הופך להיות כלי שרת. אנו לובשים בגדים רבים עתים בגדי מגן ועתים בגדי ייצוג. אבל הבגדים הם בגדי כבוד רק כאשר הם בגדי שירות ונעשים לנו לבגדי קדש אם הם גם בגדי זיכרון. אך לפנות ערב כאשר עולים על היצועים מעבר לבגדים כולנו אנשים.

נכתב ע"י הרב אלי רייף