הדפסה
פרשת שבוע - תרומה

על קדושה פנימית וחיצונית

תרומה(שמות כה:א-כז:יט)

על קדושה פנימית וחיצונית

מאת: הרב שרגא סימונס

פרשת השבוע שלנו, היא משאת נפשו של כל אדריכל. היא מכילה תיאור מפורט של מבנה המשכן, שהיה מעין "מקדש נישא" על כתפיהם של בני ישראל, במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר, עד שהגיע למקומו הקבוע בירושלים.

במרכזו של המשכן ניצב ארון הקודש ובתוכו לוחות הברית, שעשרת הדיברות חקוקים עליהם. ארון הקודש היה מעין תיבה מרובעת עשויה עץ, מצופה זהב טהור מבפנים ומבחוץ. (שמות כ"ה:11): "וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו".

הצורך לצפות את צדו החיצוני של הארון בזהב, מובן מאליו: הרי ברור לנו מדוע הפריט החשוב ביותר במשכן כולו, צריך להיראות מלכותי ומפואר. אך נשאלת השאלה, מה היה הצורך הגדול לצפות בזהב גם את חלקו הפנימי של הארון, הרי הוא מוסתר מעין כל?

הגמרא (מסכת יומא, דף ע"ב ע"ב) מסבירה: תבנית הארון, הזהה בפנימיותו ובחיצוניותו היא סמל למהותו של האדם השלם. כלומר, המראה וההתנהגות החיצוניים של האדם צריכים להיות זהים לפנימיות שלו. או במילים אחרות – "אל תהיה צבוע!"

כולנו מכירים לפחות אדם אחד, שמתנהג בצורה מזויפת – מחייך לקראתך בקלות, אך מוכן לתקוע לך סכין בגב, אם רק יצא לו מזה משהו. למרבית הצער, חלק מיכולתנו להתמודד עם החיים סביבנו, תלויה בכושר ההבחנה שלנו בין המזויף לאמיתי. (ילדים קטנים מצליחים באופן מוצלח ביותר לרכוש לעצמם את היכולת הזו). יתכן שלזה התכוון שלמה המלך, כשאמר בספר משלי: "נֶאֱמָנִים, פִּצְעֵי אוֹהֵב; וְנַעְתָּרוֹת, נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא." – טוב כעסו של ידיד מנשיקתו של האויב, לפחות אתה יודע מה או מי עומד לפניך!

כשר מבחוץ – 'טרף' מבפנים

אחד הפלאים הגדולים ביותר ביהדות, היא הדרך בה השפה העברית חושפת את האמת על חיי היומיום שלנו. המילה הנרדפת לפרצוף – 'פנים', זהה כמעט לחלוטין למילה המתארת את התוך – 'פנים' (כשהאות פ"א מנוקדת בשווא). דבר זה מלמד אותנו, שהפרצוף שלנו צריך לשקף את מה שאנחנו מרגישים או חושבים מבפנים. (וזה אגב עומד בניגוד גמור למילה האנגלית ‘face', שגזורה מהמילה ‘façade', שפירושה – מראה חיצוני או העמדת פנים).

החזיר אם כן, מייצג את מה שמבחוץ נראה לנו כשר, אך מבפנים הוא למעשה טרף גמור!

הסלידה של היהדות מכל נושא הצביעות מופיעה גם בדיני הכשרות. ישנו איסור אחד, מפורסם בעולם כולו, החל על כל יהודי – איסור אכילת בשר החזיר, או כל תוצר שעשוי מהחזיר. יחד עם זאת מעניין לציין, שאין שום רמז בתורה על כך שהאיסור הזה הוא אכן חמור יותר מאכילת חרקים לדוגמא. מדוע אם כן, התפתח בעולם דגש מיוחד דווקא על איסור אכילת החזיר

התורה אומרת לנו (ואנשי הזואולוגיה מצטרפים אליה בהסכמה רבה), שהחזיר הוא בעל החיים היחידי בעולם, שבצדו החיצוני קיימים סימני הכשרות הדרושים (הוא מפריס פרסה ושוסע שסע), אך בצדו הפנימי, סימן הכשרות הדרוש – חסר (הוא אינו מעלה גרה). החזיר אם כן, מייצג את מה שמבחוץ נראה לנו כשר, אך מבפנים הוא למעשה טרף גמור! סוג כזה של צביעות מתואר גם בגמרא, כאחד מאופני ההתנהגות, שהקב'ה סולד ממנה בצורה חריפה ביותר. זו הסיבה, שהחזיר נתפס כחיה המגונה ביותר.

כי האדם עץ השדה...

ונחזור כעת לפרשה שלנו... נותרנו עדיין עם שאלה אחת מטרידה מאד: אם ארון הקודש מצופה כולו זהב טהור, הן בצדו הפנימי והן בצדו החיצוני, אז מדוע היה צורך להכין את השלד של הארון מעץ! האם לא היה פשוט יותר להכין את הארון מיציקה אחת של זהב טהור

יש לכך תשובה נפלאה – השגת טוהר ויושר פנימיים אינה מתרחשת בן לילה. כמו כל מטרה נשגבת וחשובה, גם כאן יש צורך בצמיחה עקבית ויציבה לשם השגת המטרה. העץ – שהוא חומר אורגני ודינאמי – מייצג את התפיסה הזו, את הצמיחה הנחוצה להשגת המטרה הסופית.

היהדות איננה דת של "הכל או לא כלום" וקיום מצוות התורה יכול להיעשות בצורה מדורגת. ניתן להתחיל עם הדלקת נרות שבת, או עם לימוד פרשת השבוע למשך רבע שעה בכל יום. יתכן שתבחרו דווקא לומר בכל לילה את קריאת שמע שעל המיטה או שתיטלו את ידיכם "נטילת שחרית".

דמיינו שאתם מגששים את דרככם בתוך מכרה של זהב, כשכל מצווה ומצווה היא מכרה של זהב בפני עצמה.

דמיינו שאתם מגששים את דרככם בתוך מכרה של זהב, כשכל מצווה ומצווה היא חתיכה של זהב בפני עצמה. כמובן שהשאיפה היא, בשלב מסוים, לקיים את כל המצוות באופן שלם. אבל גם אם ניקח על עצמנו רק מצווה אחת, נוכל להעשיר ולהצמיח את חיינו באופן משמעותי ביותר.

מה שחשוב הוא, לא על איזה שלב אנו עומדים בסולם, אלא לאיזה שלב אנו שואפים להגיע וכמה שלבים כבר טיפסנו עד כה. אף עץ אינו משווה את עובי הגזע שלו לגזעו של עץ אחר. צמיחה בדרך התורה זהה בכל מקום בעולם וכל מאמץ שאנו עושים בכדי להתקרב עוד קצת אל הקב'ה – יוצר השפעה מצטברת. יתכן וזו הסיבה שהתורה משווה את האדם לעץ השדה (דברים כ':19): "כי האדם עץ השדה".

כוחה של תורה

הגמרא (במסכת ברכות דך כ"ח ע"א) מספרת, שלישיבתו של התנא המפורסם, רבן גמליאל, היה תנאי קבלה אחד ויחיד – שפנימיותו של המועמד תהיה זהה באופן מוחלט לחיצוניותו! רבן גמליאל הסכים לקבל רק את האנשים הישרים, הכנים והמשוחררים מכל רמה של צביעות.

הגמרא ממשיכה לספר, שלאחר שרבן גמליאל פרש מתפקידו כראש הישיבה, הונהגה מדיניות חדשה, על פיה, כל תלמיד – מתאים או לא מתאים – רשאי להצטרף. מאות תלמידים חדשים מיהרו להירשם ולהצטרף לישיבה. בנקודה זו, רבן גמליאל מאד התעצב אל לבו, ואמר: "הייתכן, שחס ושלום, אני מנעתי במו ידי את לימוד התורה מאנשים רבים כל כך?!"

בעל חידושי הרי"מ (חי באירופה במאה ה-19) שואל על כך: מה בעצם ניסה לומר פה רבן גמליאל? הרי ברור שידע לאורך כל הדרך, כי תנאי הקבלה שהנהיג בישיבה, מנעו ממספר עצום של תלמידים להצטרף! אז מדוע הוא כל כך הופתע והתעצב על כך כעת?

הוא גילה, שלתורה עצמה יש כוחות לרומם את האדם לרמה נשגבת ביותר.

התשובה לכך, שרבן גמליאל גילה דבר אחר, שלא היה ברור לו קודם לכן. הוא גילה, שכל התלמידים הללו, לאחר שהסתופפו זמן מה בצל קורת הישיבה, הפכו גם הם לאנשים ישרים וכנים וזאת, רק בזכות לימוד התורה שלהם. הוא גילה, שלתורה עצמה יש כוחות לרומם את האדם לרמה נשגבת ביותר.

לפני מספר שנים, שוחחתי בפרטיות עם תלמיד חכם גדול בתורה ואמרתי לו: "רבי, אני כל כך שמח על ההזדמנות שניתנה לי ללמוד תורה. בלעדיה, אני לא יודע היכן הייתי עומד היום".

הרב הביט בי ואמר: "גם אני".

בתחילתה של פרשת השבוע, הקב'ה מצווה על העם היהודי: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה:8). הגמרא מציינת, שמבחינה לשונית, היה נכון יותר לכתוב: 'ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכו'. מדוע בחרה התורה להשתמש דווקא במילה "בתוכם"?

חכמינו מסבירים, שמטרת המשכן היא לא רק יצירת בית עבור הקב'ה, אלא ובעיקר הקדשת מקום לקב"ה בלבו של האדם היהודי, החייב אף הוא לשאוף ולהפוך את עצמו למעין "משכן קטן ומהלך" של קדושה וטוהר.

בואו נבנה את המשכן הפרטי שלנו ובואו נשאף לכך, ש"הארון" שנציב בתוכו, יהיה עשוי מעץ, אך מצופה זהב טהור, מפנים ומחוצה לו.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.