הדפסה
פרשת שבוע - תרומה

לקראת פרשת "תרומה" תש"ע

פרשת תרומה:

 

אנו נכנסים כעת לסידרה של ארבע פרשיות (ובתווך "כי תשא") בנושא המשכן. לאחר התרוממות הרוח בשירת הים (ראתה שפחה על הים...) והחזיון האדיר במעמד הר סיני (רואים את הקולות...) , התעמקות במשפטי התורה חשים לפתע נפילה עצומה. העיסוק בפרשיות אלו הוא בחומרי בנייה, מידות ומשקלות, ואנו חשים עצמנו כבנאים, כפסלים , כחייטים וכבעלי מלאכה. בדרך הפשט נראה כי פרשה זו שייכת לעוסקים במלאכה ולא לכלל העם, אך אם פרשה זו נכתבה כפי שנכתבה, ונכתבה לדורות, כנראה עלינו ללמוד ממנה מסרים ורעיונות הנוגעים לדור דור, וכמובן גם לנו בעת הזו. דומה, כי ניתן להעלות רעיונות רבים, וננצל בע"ה, את הזמן הרב (יחסית) שניתן לנו (שלש פרשיות), להרחיב מעט את היריעה:

 

א.      לקיחה או נתינה?

 

 נפתח בתחילת הפרשה , בפתיחה לציווי המשכן:

 

 ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.

 

כדי לבנות משכן יש צורך בתרומה, אך הפועל בו משתמשת התורה (ופעמיים בפסוק זה!) נראה מוזר- הן תרומה נותנים ולא לוקחים! הנה כשתורה מצווה על הבאת השקלים ( וגם שם מדובר ב "מחצית השקל תרומה לה'" ) הפועל הוא נ,ת,נ: "ונתנו איש כופר נפשו", "זה יתנו" ובהמשך- "יתן תרומת ה'".

מדוע אם כן במלאכת המשכן מצווה העם לקחת תרומה?

המדרש, כדרכו, מתוך קושי זה, מוביל אותנו לעולם אחר: אנו אמנם עוסקים בבניית המשכן, אך בעצם הפרשה עוסקת בתורה גופא, והיא כמובן נוגעת לכלל ישראל לדורות:

 

יקחו לי תרומה- הה"ד (משלי ג) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו- אל תעזובו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח- יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנאמר (תהלים יב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר (שם יט) הנחמדים מזהב ומפז רב. יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים שנא' (שיר ד) שלחיך פרדס רמונים..

 

המדרש כבר בפסוק הראשון מוביל אותנו לעולמות רוחניים. בשטח עוסקים בבניית משכן של עצים ויריעות, זהב וכסף ונחושת, אך הכוונה בבניית עולם התורה. אך אם ננסה להישאר בפשוטו של מקרא, בבניית  המשכן עצמו, דומה שניתן למצוא באור לעניין הפועל "לקח"  הנראה חריג בהקשרו. את הבאור שמעתי לראשונה מרב חשוב בירושלים, הרב קרול זצ"ל, (שהבאתי מדבריו בעבר). הרעיון מופיע  ב"כתב והקבלה", ויופיו בכך שהוא חורג מתחום הרעיון המופשט ומעוגן גם בהלכה-

ידוע, שאדם המקדש אשה חייב לתת לה חפץ  (נהוג בטבעת- קידושי כסף), והנתינה חייבת לבוא ממנו. אם האשה נותנת לבעל אין כאן קידושין כלל. אך ישנו מקרה בו האשה נותנת לבעל, ובכל זאת היא מקודשת ללא כל ספק:

הגמרא בקידושין (ה (:קובעת:

"נתנה היא ואמר הוא:הרי את מקודשת לי, אם הוא אדם חשוב –מקודשת.

נתאר לעצמנו שאדם חיבר ספר, ורוצה להעניקו כשי לנשיא המדינה. את טקס הענקת הספר לנשיא מנציחים הצלמים. התמונה הממוסגרת תיתלה בוודאי בביתו של מחבר הספר. הנשיא כבר למחרת , ישכח טקס זה, ובוודאי לא ישמור את תמונת הטקס . מי הנותן ומי המקבל? הכותב אמנם נתן לנשיא את הספר, אך הוא קבל כבוד גדול מכך שהנשיא קבל את ספרו. המקבל האמיתי בסיפור הוא דווקא מחבר הספר. אם נשיא ( כשהוא רווק) יקבל חפץ מאישה, ויקדשה בחפץ זה, היא תהיה מקודשת, שהרי את ההנאה היא קבלה. למדנו מכך, שנתינה וקבלה לא נמדדים רק במראה הוויזואלי של העניין, ויתכן שנתינה פיזית תחשב דווקא לקבלה. ונחזור לעניין המשכן:

נכון  אמנם שבני ישראל תורמים כל אחד כפי כוחו לבניית המשכן. כל אחד ואחד נותן מכספו. אך ה' איננו זקוק לא לתרומה ולא למבנה המשכן. המשכן נועד להשראת השכינה בתוכם, כך שלמרות שהם הנותנים , אך הבנייה נעשית לצורכם והם הם המקבלים. זהו המסר כבר בתחילת הפרשה- המשכן נועד לנו ואנו הזוכים הגדולים מבנייתו, ולמרות שאנו השקענו ממיטב כספנו. רעיון זה ניתן למצוא גם בנתינת מחצית השקל שהזכרנו: "ונתנו איש..." – פועל זה ניתן לקרוא מימין לשמאל , אך גם משמאל לימין, רוצה לומר- הנתינה פועלת גם לכיוון הנותן! רעיון זה מורחב בספרו של הרב קרול:"בפיקודיך אשיחה" גם לעניין הצדקה. למשל, הסיפור בבבא בתרא (יא.) על מונבז המלך שבזבז אוצרותיו לצדקה ואמר: אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר במשלי: הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד-

ופרושו, הון ועושר זה ישאר בסופו של דבר בביתו לאחר פטירתו, ונמצא דהנתינה לצדקה היא לקיחה לעצמו. ב"חובת הלבבות" מובא שמלך שאל לאוהבו היהודי כמה כסף יש לו, והיהודי השיב בסכום מסוים. שאלו המלך- הלא יודע אני שיש לך עשר פעמים? השיב לו היהודי: אני חשבתי על המעשר שאני נותן, זה אני בטוח שיש לי.

    גם אנו בחיינו לוקחים ונותנים. אין פסול בעצם הלקיחה ,והשאלה היא מה המטרה? בילדותנו אנו בעיקר לוקחים. הורינו דואגים למזוננו, ללימודנו, לבגדינו וכ'. פה ושם אנו נותנים בהתנדבויות שונות. אם אנו מנצלים לקיחה זו- מכשירים את עצמנו לנתינה בעתיד, הרי שהלקיחה רצויה וחיובית.

      הדרשן הירושלמי ר' שולם שבדרון זצ"ל , שזכיתי לשמוע אותו בימי נעורי, היה מספר על שני מרכולים בשכונות נידחות. שניהם מלאים במוצרים שונים ומגוונים.  בשניהם מבצעים והנחות ומחירים נמוכים במיוחד.  בשניהם תענוג לקנות, והם מלאים בקונים. שני המרכולים זכו לשבחים רבים, והחליטו לראיין את המנהלים. שואלים את מנהל המרכול הראשון: מדוע פתחת את חנותך בשכונה נידחת , ומה רצית להשיג? ותשובתו: "חשבתי לעצמי היכן אוכל להרוויח רווחים נאים, הן העיר מלאה בחנויות והתחרות גדולה.  גיליתי שבשכונה נידחת זו אנשים נאלצים לכתת רגליהם העירה לכל מוצר פשוט. חשבתי שאם אמלא את המרכול במוצרים רבים יבואו קליינטים רבים לחנותי ומחזור העסקים יגדל. הוזלתי מספר מוצרים בכדי למשוך קהל נוסף וכך רווחי גדלו. טיפחתי את החנות כדי להנעים לקונים והדבר משך עוד ועוד קונים.כולם מרוצים -הקונים נהנים מהמחירים ומהנוחיות שבקניה, ואני נהנה מההכנסות הגבוהות." המנהל עסוק רק בלקיחה, וכל נתינה בחנות זו (כמו הוזלות ומבצעים, השקעה בנוחיות הקנייה) מטרתה רק בכדי להגדיל את הלקיחה.

   המרכול השני דומה מאד לראשון, אך כשנשאל בעליו על מרכולו, תשובתו היתה שונה: "ראיתי כמה קשה לאנשי השכונה.אין חנויות  וכל קנייה מחייבת אותם לבזבז זמן וכסף בנסיעה לעיר. חשבתי לפתוח מרכול ובו מוצרים רבים בכדי להקל על התושבים.וביחס להנחות- הייתי מוכן להוזיל יותר , והלוואי ויכולתי לתת בחינם, אך העסק היה מתמוטט, ועל כן אני לוקח מחיר מוזל, כדי להקל על התושבים אך כדי שאוכל להמשיך ולמכור. כל טיפוח החנות נועד להנעים לקונים ולהקל את קנייתם". מנהל זה כל כולו נתינה, וגם מה שלוקח, עושה זאת בכדי שיוכל לתת עוד. שני המרכולים נראים כל כך דומים אך כמה שונים הם זה מזה...

אסיים, בעיבוד, לסיפור ידוע על שני אחים שותפים שחילקו בשווה את תבואתם. האחד בעל משפחה עניפה והשני רווק. בלילה חשב בעל המשפחה- הלא עלי לפרנס משפחה גדולה ואחי בודד, ואין זה הוגן לחלוק את התבואה בשווה. מה עשה? קם בלילה ולקח חמש אלומות ממחסנו של אחיו. ובאותו הלילה חשב אחיו הרווק: הן אחי כבר בנה את ביתו, ויש לו ילדים שיוכלו לסייע לו בעתיד,  ואני בודד ואין מי שידאג לי לעת זקנה. אין זה הוגן שנחלוק בשווה. מה עשה? קם בלילה ובשקט העביר חמש אלומות ממחסנו של אחיו לביתו. בבוקר הופתעו לגלות שכמות האלומות שווה. וכך בלילה השני והשלישי , עד שנפגשו באמצע הדרך,  ואז פרץ הוויכוח הנוקב ביניהם...ובמקום המפגש  נבנה לימים... משכן הכנסת . (שמעתי מד"ר אבשלום קור).

 

ב.       המשכן ומשמעותו- שאלה של זמן?

 

בפרשת "יתרו" עסקנו במחלוקת חז'ל ביחס לזמן הגעתו של יתרו למדבר. כידוע, התורה איננה יומן, וברוב המקרים אין איזכור לתאריך. בדרך כלל אין חשיבות לכך, ואף  הכלל הידוע ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" מורה, שלעיתוי תפקיד משני. ודווקא בשל כך, במקום שחז'ל עסקו בנושא הזמן כנראה שיש לכך חשיבות מעבר לתאריך עצמו. לזמן בואו של יתרו יש אולי משמעות לכלל, האם מערכת המשפט שהתקין ניתנה עוד קודם למתן תורה, ואולי החשיבות שבמחלוקת היא ביחס לבני משה האם היו שותפים למעמד הר סיני. אך גם בפרשתנו המדרשים והפרשנים הרבו לעסוק בשאלת זמן ציווי המשכן .מפאת חשיבות הענין נשוב ונפתח בכך :

ישנה מחלוקת ידועה ביחס ללו"ז ("לוח זמנים" בלשון הצהלי"ת) בפרשיות שלנו,מחלוקת לכאורה שולית העוסקת בתאריכים ובמסגרות, אך יש בה  עניין מהותי ביותר בהבנת תכלית ומטרת המשכן. (ומכאן לקח חשוב, שאין עניין שולי בתורה, וגם דבר הנראה כמשני ולא חשוב, יש למצוא את חשיבותו!)

נפתח בדברי רש"י בפרשת ויקהל:   לא,יח:

ויתן אל משה וגו'. אין מוקדם ומאוחר בתורה: מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וביום הכפורים נתרצה הקב'ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן.

 

לשיטתו ולהולכים בדרכו, פרשת "ויקהל" היתה  אמורה לפתוח סדרה זו, והציווי על עשיית המשכן, מקומו רק לאחר מעשה העגל. דבר זה מלמדנו כי ציווי המשכן הוא בעצם תוצאה של חטא העגל, ומטרת המצווה כדי למנוע חטא זה בעתיד. מה היה קורה ללא החטא? לא היו קרבנות ועבודת המשכן? נעזר בדברי הספורנו, המסביר את השנוי שנוצר:   ספורנו,כד,יח:

 

וְזֶה בְּעַצְמוֹ בֵּאֵר בְּאָמְרוֹ "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (להלן כה, ח), לֹא כְּמוֹ שֶׁיָּעַד קדֶם לָכֵן בְּאָמְרוֹ "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי.. בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ" (לעיל כ, כא), אֲבָל עַתָּה יִצְטָרֵךְ לְכהֲנִים, וְזֶה בְּעַצְמוֹ הִתְבָּאֵר בְּאָמְרוֹ "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרן אָחִיךָ" (להלן כח, א), וְהִנֵּה לֹא נִבְחַר שֵׁבֶט לֵוִי לְשָׁרֵת עַד אַחַר מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד בְּאָמְרוֹ "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי.. לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ" (דברים י, ח).

 

ללא החטא, כל אדם היה מקריב בביתו ולא היה צורך במקום מרכזי. ביתו של אדם זהו משכנו. כשם שבפסח מצרים הקרבת הקרבן היתה בבית ונתינת הדם על שתי המזוזות, המשקוף, והדם אשר בסף (ובפשטות הכוונה לחלק התחתון של הדלת, ובכך יש נתינת הדם כמו בארבע קרנות המזבח).  ומה קרה לאחר החטא? נסביר בקיצור:בחטא העגל  התברר, כי אירוע חד פעמי, עצום ככל שיהיה, של התגלות ה' איננו מספיק, ועובדה, שלאחר ארבעים יום, כבר חוטאים בעגל. יש צורך בהשראת שכינה מתמדת- יום יום , כדי שהעם ירגיש את "ושכנתי בתוכם" כל הזמן.

 

ישנם המרחיקים לכת יותר, וסוברים שטרם החטא לא היה כלל מקום לקרבנות וממילא לא היה צורך במשכן. זהו הסברם של האברבנאל והרמב"ם לדברי  הנביא ירמיהו: כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח... (ירמיה,ז,כב). נרחיב על כך , בע"ה, בענין הקרבנות, בספר ויקרא.

 

 המדרשים, אף מוצאים סיבות נוספות לנחיצות המשכן- מובא במדרש רבה (שמות,לג,ג):

 

ויקחו לי תרומה- הה"ד (שיר ה) אני ישנה ולבי ער. אמרה כנסת ישראל: אני ישנתי לי מן הקץ אלא הקב'ה ער, שנא' (תהלים עג) צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. אני ישנה מן המצות, אבל זכות אבותי עומדת לי ולבי ער אני ישנה ממעשה העגל ,ולבי ער והקב'ה מרתיק עלי הוי ויקחו לי תרומה פתחי לי אחותי רעיתי עד מתי אהיה מתהלך בלא בית שראשי נמלא טל אלא עשו לי מקדש שלא אהיה בחוץ:

 

לאחר חטא העגל העם שבור נפשית ומיואש.האם הקשר עם הקב'ה נותק בעקבות החטא? אך הקב'ה קורא להם ומחדש את הקשר. לפי זה המשכן נועד לעודד את עם ישראל. חז'ל מדמים את הקשר בין העם לה' כקשר נישואין , ובלשונם "עלובה כלה שזינתה...". העם חשש שקשר הנישואין נותק, ובניית המשכן, כבניית הבית , מוכיחה על המשך הקשר. המדרש בתנחומא אף מרחיב זאת: (פרשה ח)

 

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן, ביום הכפורים עצמו... אמר רבי יהודה ברבי שלום, אין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר, נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה ו), מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשיותיה. הוי, ביום הכפורים נאמר למשה ועשו לי מקדש. ...ואתה מוצא, שביום הכפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר לו הקדוש ברוך הוא, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם על מעשה העגל. ולכך נקרא משכן העדות, שהוא עדות לכל באי העולם, שהקדוש ברוך הוא שוכן במקדשכם.

 

המשכן לא נועד רק בכדי להרגיע ולעודד את בני ישראל, אלא גם כנגד אומות העולם. הללו לועגות לעם ישראל, שתוך זמן קצר זנח ,לכאורה, את ה' ועל כן בא  ציווי המשכן להעיד שאכן נתכפר העוון.

 

אך רבים, ובראשם הרמב"ן אינם מקבלים את דברי רש"י:  ( רמב"ן, ויקרא,ח,א)

        

ועל דרך הישר, נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב'ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת...

 

ומחלוקתו בשני עניינים: ראשית, הרמב"ן אינו שש לפעול על פי הכלל של "אין מוקדם ומאוחר בתורה" אלא במקום שאין ברירה. כך אומר במפורש  בוויכוחו עם ה"אבן עזרא"  (במדבר, טז,א):

 

וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (לעיל ט א) כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון...

 

אך נוסף לכך, רואה הרמב"ן במשכן ובמקדש ערך חשוב ליצירת קשר מתמיד בין האדם לבוראו גם ללא חטא העגל. החזרה המפורטת בסוף הספר בא ללמד את העם שלמרות החטא החמור , הקב'ה סלח והכל שב, כמעט, למקומו. על הצורך בקשר המתמיד ניתן ללמוד מהסיפור המופלא המובא בגמרא בכתובות (ס:)

 

רבי אזיל איעסק ליה לבריה בי ר' יוסי בן זימרא (רבי התעסק להשיא בנו לבת מבית ר' יוסי בן זמרא). פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב (היתנו ביניהם שהם יפרנסוהו שתים עשרה שנה והוא ילמד תורה) אחלפוה קמיה (העבירו את הנערה לפני החתן) אמר להו: ניהוו שית שנין(אמר שיהיו רק שש שנים). אחלפוה קמיה (המשיכו להכניס אותה) אמר להו איכניס והדר איזיל (אמר-אתחתן איתה ואחר כך אלך ללמד) הוה קא מכסיף מאבוה (התבייש מרבי-אביו) א"ל (רבי): בני דעת קונך יש בך- מעיקרא כתיב: תביאמו ותטעמו, ולבסוף כתיב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם... 

 

הקב'ה הוא המזדרז בציווי על בנין המשכן, והוא ,כביכול, הזקוק לקשר עם עם ישראל. מצוות המשכן איננה אילוץ תוצאת החטא אלא אידיאל, וצורך אנושי ואלוקי (אם ניתן לומר זאת, כפי שעולה מסיפור זה) לחיבור, וכעין כניסה לבית של זוג המתחתן.

 

ג.       עשו או עשית? למשמעות הארון:

 

לא נוכל במסגרת זו לעמוד על משמעותם של הכלים השונים, אך נעסוק ,במקצת ,בראשון שבהם , שהוא כנראה גם הראשון בחשיבותו. מובא במדרש רבה, לד,א:

 

ועשו ארון עצי שיטים- מה כתיב למעלה? ויקחו לי תרומה,  מיד- ועשו ארון עצי שיטים. מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים הארון לכל הכלים.

מה האור קדם לכל מעשה בראשית, דכתיב: ויאמר אלקים יהי אור, ואף במשכן, התורה שנקראת אור-דכתיב: כי נר מצוה ותורה אור-קדמו מעשיה לכל הכלים.

 

דומה שהמדרש עוסק לא רק בקדימות של הארון לשאר הכלים, אלא גם בניסוח השונה שלו- בעוד שבשאר הכלים  הנוסח הוא- "ועשית", ואילו הארון הוא היחיד שנאמר בו-"ועשו". המדרש תולה זאת בפתיחת הפרשה, שאף היא בלשון רבים (ובה עסקנו בהרחבה בשנה שעברה)- "ויקחו לי תרומה". אף ה"אבן עזרא" בפרושו מביא רעיון דומה:

בעבור שאמר בתחילה- ועשו לי מקדש,  החל ככה: ועשו ארון.

פרופ. נחמה ליבוביץ'  תמהה על פרושו  (ועל פרושו של קאסוטו, שאומר כדבריו)וז'ל: (עמ'357)

ואנו קוראים דבריהם ותמהים על רודפי פשט אלה, החושבים ליישב תמיהות סגנון "על נקלה"...

 

אך דומה בעיני, שכוונת הפרשנים והמדרש לומר, שהארון איננו עוד כלי בין הכלים הרבים שבמשכן, אלא הוא העיקר והוא התכלית: השימוש בארון, באותו סגנון (בלשון רבים-ועשו) של השתתפות העם בהבאת התרומה (ויקחו לי תרומה) ושל תאור התכלית- משכן כהשראת השכינה בעם (ועשו לי מקדש), בא ללמדנו, כי הארון  הוא ליבו של המבנה, וזאת בגלל התורה הנמצאת בתוכו. לכן, הוא גם השוכן במקום המיוחד והמקודש ביותר.

לארון יש ייחוד נוסף בכך שהבדים האוחזים בארון "לא יסורו ממנו", וכבר נכתבו פרושים שונים בטעם הדבר. ישנם הרואים בכך עניין טכני בלבד- כך מסביר בעל "ספר החנוך" (מצווה צו):

...פן נהיה צרכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצורך. ושמא חס ושלום יפול מידם- ואין זה כבודו. אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסור ממנו, נעשה אותם חזקים הרבה ולא יארע תקלה בהם.

 אך יש הרואים בכך רמז וסימן רעיוני. נזכיר  את פרושו של ה"כלי יקר":

ולא יסורו הבדים-כי ברית כרותה אמר ה'- לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם, וכמו שאמר ליהושע- לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

 

המדרש שהבאנו לעיל, מביא גם הסבר נוסף לשתי השאלות (קדימות הארון ולשון "ועשו"):

 

דבר אחר: מפני מה בכל הכלים כתוב- ועשית, ובארון כתיב-ועשו? אמר ר' יהודה בר' שלום: אמר לו הקב'ה: יבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם בתורה.

דווקא הארון בא לסמל את שייכות כל העם, שהרי לימוד התורה איננו שייך למגזר או לקבוצה מסוימת אלא לכלל כולו. וכך מסביר זאת הרמב"ן- כשותפות בעשיית המשכן ובלימוד התורה:

 

ועשו ארון - יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן וצפית אותו (פסוק יא), ויצקת לו (פסוק יב), וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל (מכילתא יתרו א). ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה. וכן אמרו במדרש רבה (שמות לד ב) מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון?

 א"ר יהודה בר' שלום אמר הקב'ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה. והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר:

 

בעל "אור החיים" מפרש לשון הרבים, בצורה שונה:

 

...אולי שרמזו, שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל, ואין מציאות בעולם יכול לעשות כל עיקרי התורה, כגון- אם הוא כהן, הרי אינו יכול לקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה, ופדיון בכור וכ', ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצות עשה שבקרבנות, וכן לוי, ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה, לזה אמר: ועשו ארון- לשון רבים...

 

שיתוף הפעולה וחלוקת העבודה בין כולם היא היוצרת את האחדות והשיתוף. הלוואי ויתממש בנו אחדות זו של כלל ישראל, שנרגיש שהאחד משלים את חברו!

 

שנזכה לשמוח בשמחת חודש אדר.

 

שמואל