הדפסה
פרשת שבוע - תרומה

אבנים עם לב הרב שמואל אליהו

לב הוא סימן החיים<?

המספר הרב של הפעמים שמופיעה המילה "לב" בבנין בית המקדש נראית לכל מי שקורא את פסוקי הקמת המשכן. כל התרומות הם של "נדיבי לב". כל העושים במלאכה הם "חכמי לב" או "חכמות לב". אליאב בן אחיסמך ובצלאל בן אורי היו מלאים בחכמת לב זו. הם גם לימדו דרך הלב "להורת נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן: (לה) מלא אתם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש וארג עשי כל מלאכה וחשבי מחשבת".

בעל הטורים ספר ומצא שהמילה לב מופיעה 113 פעמים!!!. מילה זו היא "מילת מפתח" להבין מה קרה שם. (עיין בעל הטורים סוף חומש שמות)

גם ל"ליבו של אהרן הכהן" היה תפקיד מרכזי בעבודת בית המקדש. ציווי מיוחד היה לכך שהחושן שעליו שמות כל בני ישראל יהיה מרותק בשרשראות של זהב על ליבו של אהרון (שמות פרק כח כט ל) "ונשא אהרן את שמות בני ישרא?ל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש לזכרן לפני ה' תמיד"

תרומה חיה


אפשר ללמוד משהו על מהותו של בית המקדש מפרט מיוחד שהתורה מעלה אותו על נס מיוחד (שמות פרק לה כו) "וכל הנשים אשר נ?שא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים".
נשים שהלב נשא אותן בחכמה –רוממות מיוחדת של הלב עם החכמה. "חכמת חיים" במובן העמוק של המילה. חכמה שהיתה לנשים מיוחדות. הן כנראה הבינו מה קורה בבית המקדש. והן הביאו תרומה מיוחדת שהתורה מציינת באופן מודגש.
מה הן עשו? מסביר רש"י שם בשם הגמרא (שבת צט) "היא היתה אומנות יתירה שמעל גבי העיזים טוין אותן".
לטוות את הצמר על העז עצמה כשהיא חיה זה לא כואב לאף אחד, אבל זה בודאי לא נוח ואולי לא יעיל. למה לטוות את הצמר כשהוא על בעל החיים החי? אפשר לגזוז אותו מעל העיזים, לטוות אותו ולהביא אותו בתוך סלסלה נאה לבית המקדש. ושלום.
יש להבין מה היתה ה"אומנות יתירה" של הנשים החכמות במיוחד והעיקר. למה היו צריכות הנשים החכמות באופן מיוחד לעשות דבר שלכאורה אין בו תועלת? הרי בסופו של דבר יגזזו את הצמר

למה שוחטים
כדי להבין את הענין זה אולי כדאי לזכור משהו נוסף. בבית המקדש היה אסור להכניס שום דבר הקשור במוות. לא אדם מת ולא בעל חיים מת. אין מכניסים לבית המקדש "טמא מת, ואפילו לא מי שנגע במי שנגע בו. אפילו אם אבר אחד מת הוא לא נכנס – "בעל מום" - לא נכנס לא בתור קרבן ולא בתור כהן מקריב.
אסור לבנות את המזבח בכלי ברזל שנועד לקצר ימיו של אדם. ולא נשמע כלי ברזל בבית המקדש בהיבנותו.
וכאן הבן שואל. אם אינך רוצה מוות בבית המקדש – למה אתה מקריב בו קרבנות? הרי שוחטים אותם? כל עיקר העבודה בבית המקדש היתה "הרצאת דמים". הקרבת הדם על המזבח. זו היתה עיקר העבודה.

השתלת לב
מה שהנשים הבינו בחכמתן הוא שבית המקדש הוא דבר חי. הנשים שהן בנות חוה - אם כל חי, הבינו בחכמת לב פנימית שבית המקדש הוא דבר עם חיוניות. לכן כל "תרומה מתה" לא תועיל כלום. כל תרומה צריכה להיות מהלב. כך היא תרומה חיה.
הן הבינו את הענין והביאו תרומה של צמר חי. צמר עם חיוניות. כך הם כל הקרבנות – חיים.
משל למה הדבר דומה להשתלת לב. אי אפשר להשתיל לב מת בגוף חי. רק לב חי יכול לעבור בעודו חי מגוף אחד לגוף שני. אסור להשתהות בשלב של המעבר. תן אותו כשהוא עוד חי והשתל אותו בגוף השני ואז הוא יתפקד.
אינך יכול להוציאו – להניחו במקרר ולצפות שהוא יפעל אחר כך בגוף השני. הוא צריך להיות חי.

נעיצת חרב בלב
מה שהנשים הבינו בטוב הבין טיטוס ברע. חכמינו מספרים (בגיטין דף נו/ב) את הסיפור המדהים הבא:
"ואמר אי אלהימו צור חסיו בו" - זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה.
ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא. כסבור הרג את עצמו שנאמר "שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות".
זה שטיטוס הטיפש לוקח סייף ודוקר את הפרוכת וחושב שהרג את אלוקים – בסדר. אבל למה אלוקים עושה לו "נס" לשקר. שיחשוב שהרג את אלוקים?
והתשובה עכשיו מובנת. הנס לא נעשה לטיטוס. הנס נעשה לנו. שנבין שחורבן בית המקדש אינו חורבן של אבנים. זה חורבן של חיים.
על זה אמר המשורר:
"יש אנשים עם לב של אבן
יש אבנים עם לב אדם"