הדפסה
פרשת שבוע - תרומה

פנינים פרשת ''תרומה''


לתת – ולקבל
"ויקחו לי תרומה"
אמר הקב'ה לישראל: התנדבו ועשו המשכן ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים, כי משלי הכל, לפיכך אמר: "ויקחו לי" – משלי. (מדרש אגדה). ובשמות רבה (לו, ו), על "ויקחו לי תרומה" – בנוהג שבעולם, אדם מוכר חפץ בתוך ביתו, הוא עצב עליו. ואילו הקב'ה נתן תורה לישראל – ושמח. בנוהג שבעולם, אדם קונה לו חפץ והוא דואג עליו לשמרו, אבל התורה היא ששומרת את בעליה, שנאמר: "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמר עליך" (משלי ו, כב). בנוהג שבעולם, אדם קונה חפץ מן השוק – שמא יכול לקנות גם את בעליו עמו? אבל הקב'ה נתן תורה לישראל, ואמר להם: כביכול, לי ואותי אתם לוקחים. זהו: "ויקחו לי תרומה".

דבר בכל מצב


"דבר אל בני ישראל"
נקודת הזמן הזו היא הראשונה, לאחר מתן תורה, שבה אמר הקב'ה למשה "דבר אל בני ישראל". אחרי חטא העגל משה לא רצה לדבר עמם כיוון שפסקה קדושתם, לכן בא עתה הקב'ה בציווי למשה לדבר אל העם, כי אין הוא – משה – רשאי להיות "ברוגז" עם העם, כיוון שהם "בני ישראל" – מזרע האבות אברהם, יצחק ויעקב. "ויקחו לי תרומה" – עליך, המנהיג, מוטלת החובה לדבר אליהם ולרומם אותם "לי" – להחזירם אל מעלת הקדושה. (רבי לוי יצחק מברדיטשב, ב"תורה לעם", הרב מנחם הכהן)
רוצה בכל תנאי
"מאת כל איש אשר ידבנו ליבו"
רבי מאיר מפרמישלאן פרש: "מאת כל איש" – לרבות זה שלבו ידוונו – יכאב – על שנקרא לתרום, "תקחו את תרומתי" – אל תוותרו לו, שאמרו חז'ל "כופין על הצדקה". (כתובות מט, ב)
כסף עם נשמה
"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת"
העיקר הוא אומנם נדבת הלב – "ידבנו לבו", אבל עם הלב לבד אי אפשר לבנות משכן. לכן, אל תשכחו את "זאת התרומה: זהב, וכסף ונחושת". רבי עקיבא אייגר)
מקדשים הרבה
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
מקדש – ביחיד, "בתוכם" – ברבים. למה? מפרש רבי חיים מוולוז'ין: מכאן שכל המקדש את עצמו ע"י קיום מצוות, הוא בבחינת מקדש שהשכינה בתוכו. "בתוכם" – בתוך ליבו של כל אדם מישראל.
תורה – ועבודה
"ושכנתי בתוכם וכן תעשו"
"גדולה מלאכה שאף הקב'ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר 'ועשו לי מקדש ורק אחר כך ושכנתי בתוכם'" – זאת כדי שלא יתרגלו לחיי בטלה, שהרי הכל מונח לפניהם ללא מאמץ מצדם: אוכל? מן יורד מהשמיים. בגד ללבוש? כתוב: "שמלתך לא בלתה מעליך", לכן חייבים לעשות מלאכה, שלא יתבטלו. (אבות דרבי נתן יא).
הקנקן ומה שבתוכו
"ועשו ארון"
הארון הוא אמצעי. כלי. חשיבותו היא בהשתמרות לוחות העדות שבו. אומר רבי שמחה בונים מפשיסחה: תלמיד חכם השומר על התורה, הרי הוא דומה לארון ברית ה'. אבל זה הלומד תורה ואינו שומר עליה, הרי הוא דומה לארון ספרים שאין לו דבר עם הספרים העומדים על מדפיו, ואינו אלא ארון עץ פשוט, לא ארון קודש. והרב מנחם הכהן, מוסיף ב"תורה לעם": לזה שלומד תורה הרבה קוראים "תלמיד חכם", כדי שיזכור שעדיין תלמיד הוא, וללמוד הוא צריך.
שלמות
"וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ"
"כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו – אינו תלמיד חכם" (יומא עב, ב). אמרו חז'ל: לימדה תורה, שעל נושא התורה להיות "זהב טהור מבית" – שלם בין אדם למקום, ו"מחוץ" – שלם בין אדם לחברו. ורבי מנחם מנדל מקוצ'ק מוסיף: "מבית ומחוץ" – הציפוי מבחוץ יש לו ערך אם הוא נובע מהבית, מהפנימיות של התורה, ואינו זוהר חיצוני בלבד.
גשמיות ורוחניות
"ועשית שולחן עצי שטים ועשית מנורת זהב טהור"
אומר הראי"ה קוק: הארון הוא המשפיע אור וקדושת חיים לכל המדינה והעם, ומתוכו נמשך שפע גם לשולחן ולמנורה, שהם שני הצדדים של החיים כולם. המנורה מסמלת את הרוחניות, את האור, אור התורה, השכל, הדעת והחכמה, והשולחן מסמל את הגשמיות – שולחן עננינו לחם, אוכל וכלכלה. שני אלה מלווים אותנו כל חיינו. האנשים העובדים בחלק זה של המקדש, שבו נמצאים השולחן והמנורה – הרוחניות והגשמיות. הארון שבקודש הקודשים, שייך למדרגתו הנעלה של הכהן הגדול ביום הכיפורים. עבודת האמת צריכה להיות מושפעת ממדרגה נעלה זו המרוממת אותנו, אף על פי שהיא מובדלת בפרוכת, מובדלת אך לא מופרדת. ואור התורה שמאחורי הפרוכת יקרין עלינו יעלה אותנו כלפי שמים. (מתוך: "תורה לעם").