הדפסה
פרשת שבוע - תרומה

בלבבי משכן אבנה.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה ח') אלמלא הציווי, לא היינו מעלים כלל על דעתנו לבנות איזשהו מבנה ואפילו הגדול והמפואר ביותר, לבית ולמשכן לבורא העולם, ש"מלא כל הארץ כבודו". אולם הקב'ה בעצמו מבקש זאת, כביטוי לאהבתו אותנו. הוא מוכן לצמצם, כביכול, את כבודו ולשכון בתוך עמו, בתוך הציבור, במבנה ששותפים בו כל ישראל. "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - ולאו דווקא בתוך הציבור, אלא, הקב'ה שוכן ומצטמצם כביכול, אפילו בתוך כל יחיד מעם ישראל, המפנה ומייחד מקום בלבו לקב"ה, שנאמר "ושכנתי בתוכם " ולא נאמר "בתוכו". וכדברי המדרש (ילקוט שמעוני כ"ה) : "ויקחו לי תרומה" - מי שנאמר בו "לה' הארץ ומלואה", "אשר לו הים והוא עשהו", ואומר "הן לה' אלוקיך השמים..." - הוא צריך לבשר ודם? אלא, שחומד לישראל לשרות שכינתו בהם, כאב שמחמד לבניו. בדברים אלו באה לידי ביטוי אהבת ה' לעמו ישראל. וכן הגמ' (סוכה נ"ה עמ' ב') אומרת שבזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל מקריבים בחג הסוכות שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, וביום השמיני (שמיני עצרת) היו מקריבים פר אחד - כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה, ביום האחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה, כדי שאיהנה ממך. וכן ביחס לאהבתו את התורה, אמרו במדרש (שמות רבא ל"ג א') : אמר הקב'ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר "ויקחו לי תרומה" - משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול אשתו עמו, אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלנה - איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא, זו טובה עשה לי, שבכל מקום שאתה הולך, קיטון (חדר) אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח בתי. כך אמר הקב'ה לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה - איני יכול, לומר לכם אל תיטלוה - איני יכול, אלא, בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: "ועשו לי מקדש".מדברי חז'ל אלו, נראה כי עצם הציווי על בניית המשכן מבטא את אהבת הקב”ה לעמו ולתורתו, כי ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא חד נינהו!
ואולם, ודאי שלא העצים והאבנים הם המקדש, אלא, לבו של האדם מישראל הוא הוא המקדש האמיתי!! - ביהמ"ק אינו אלא דגם חיצוני ללבו של האדם מישראל, אלא, שהלב הוא מקדשו של היחיד וביהמ"ק מסמל את איחוד לבותיהם של כלל ישראל. ולכן בבניית המשכן חוזר הביטוי "לב": "ידבנו לבו", "חכם לב" וכו'. על מנת להדגיש כי בניית המשכן אינו מעשה חיצוני בלבד של עץ ואבן, אלא, מעשה המשכן נובע מן הלב ותלוי בלב. עם ישראל משקיע וממשכן את כל לבו ואהבתו לקב"ה והקב'ה מחזיר אהבה שבעתיים ומשכין שכינתו בתוכנו. הלב, הוא סוד עצמתו הרוחנית של המשכן, שנעשו בו ניסים גלויים ונתקימו אותם עצים פשוטים ארבע מאות שנה, לא התקלקלו במשך כל אותם שנים, למרות כל תהפוכות מזג האוויר, למרות כל הטלטולים, פרוק המשכן והרכבתו פעמים רבות, נשארו עצי המשכן, קרסיו, קרשיו, בריחיו, עמודיו ואדניו שלמים כביום הקמתם, עד שגנזום תחת מחילות ההיכל בזמן ביהמ"ק כדברי הגמ' (סוטה ט' עמ' א') . ואלו מקדש ראשון ושני, זקוקים היו לבדק הבית: שפוצים ותיקונים תקופתיים, ובסופם גם נחרבו ונשרפו בעוונותינו הרבים. ללמדנו כי הלב הוא העיקר.
אם- כן, אנו שאין לנו בית מקדש של עץ ואבן אך יש לנו, לב אחד מישראל, היכולת להקים משכן בתוך לבנו פנימה, לייחד ולפנות מקום בלבנו לקב"ה בכל מעשה, בכל מצווה ובכל מחשבה, מצווים אנו כאז, כן עתה: "ועשו לי מקדש" (ולכן אמר הכתוב אח"כ "וכן תעשו" - "לדורות". (רש"י על פס' ט') ) וממילא, "ושכנתי בתוכם ".