הדפסה
פרשת שבוע - בשלח

לקראת פרשת "בשלח" תש"ע

לקראת ט"ו בשבט-חג האילנות: מסרים מעולם הטבע למשמעות החיים

 

בשעה זו שאני כותב אליכם, הנושא "הבוער" בחדשות הוא שחרורו של גלעד שליט. התקשורת כולה מגוייסת לנושא, ולא במקרה, שהרי מדובר בשאלה של חיים ומוות, לא רק של גלעד שליט, אלא של עשרות יהודים שחייהם בסכנה עם שחרורו. הפגנות סוערות מתקיימות ברחובות - ושני הצדדים משוכנעים שמדובר בהחלטה גורלית ביותר לעם ישראל, לטווח של שנים רבות, בהתמודדות מול הטרור. המצדדים בשחרור מבינים, כי תמיכה בעמדתם תוסיף בטחון ומוראל לכל החיילים ביודעם כי המדינה עושה הכל למענם. והמתנגדים, משוכנעים כי דווקא עמידה עיקשת על עקרונותינו מול הטרור היא שתכריע את המערכה, ותביא בטחון לשלום החיילים והאזרחים. אני משער שעד שהדברים יגיעו לידכם השאלה המעשית תוכרע, ואת תוצאותיה נדע בשנים הקרובות. אך אני מניח שבינתיים יצוצו בעיות "בוערות" נוספות, שהרי אין רגע של מנוחה במדינתנו. בעיות בטחוניות, בעיות מדיניות, ולצערנו בשנים האחרונות גם בעיות חברתיות קשות שגם בהן תלויים חיי אדם; אלימות במקומות הבילוי ובתנועה בכבישים, פגיעה בנשים ובחלשים, ואף פגיעה בתוך המשפחה, מחזה שהפך, בעוונותינו, לכמעט דבר שבשגרה.

כאשר בעיות כה כבדות עומדות על הפרק, מטבע הדברים אין פנאי לעסוק בעניינים שגם הם חשובים, אך נדחקים לקרן זווית בגלל הבעיות הכבדות המתגלגלות מדי יום לפתחנו.

ואמנם העולם הגדול מתעסק בעניינים שלנו נראים כנושאים שבשוליים - אם במשבר הכלכלי הגדול החובק עולם ומלואו, ואם בוועידת האקלים בקופנהגן אליה הגיעו כל מנהיגי העולם. אני מניח, שרוב המחנכים במוסדותינו לא הקדישו זמן רב בשעות החינוך, לדיון בבעיות הכלכלה העולמית , המשליכה על הכלכלה גם במקומינו. אני משער שגם לא נערך דיון נרחב בכיתות בנושא איכות הסביבה: העולם המזדהם והתחממות כדור הארץ, בו עסקו החודש למעלה ממאה מנהיגים ונציגים מכמאתיים מדינות. בישראל אמנם יש משרד ממשלתי לאיכות הסביבה, אך תיק זה אינו נחשק בקרב השרים. נושאים אלו ושכמותם, אמנם כמעט ולא עולים על שולחננו , אך יש לדעת כי במקורותינו יש חומר רב, וליהדות ישנם מסרים ברורים גם בתחומי הכלכלה וגם בהתייחסות לעולם הטבע. על הנהגת כלכלה נכונה בעת משבר יכולנו ללמוד ממדיניותו של יוסף במצרים, עליה קראנו בפרשיות האחרונות, וגם במצוות רבות הבאות לשפר את המצב הכלכלי של הפרט והכלל. ולעולם הטבע, עושר רב של מקורות, אך הרבה יותר מכך- גם נקבע מועד בשנה, ולא סתם מועד אלא ראש השנה לאילן, הנחוג בחודש שבט הבעל"ט.

נראה לי, שהסיבה שהנושאים שהזכרנו, אינם זוכים להתייחסותה ראויה, היא בגלל שאנו דואגים לחיים עצמם, ולא לאיכותם. אנו מתעסקים בבעיות הקיומיות המערערות את עצם קיומינו, וחושבים שעולם הטבע יכול להשפיע רק על נוחות חיינו, ועל כך מוכנים אנו להתפשר.

בהקשר זה, נזכר אני בסיפור מימי השואה –"החייל בעל כפתורי הזהב" (מאת מרים שטיינר אביעזר), המספר את סיפורה של ילדה בשם ביבה החיה עם אמא במחנה עבודה נאצי בקרואטיה. החיים במחנה קשים ביותר, רעב נורא, אך ביבה חולמת על פרחים וחינניות לבנות אותן נהגה לקטוף לאמה בעולם החופשי. היא נהגה להסתובב סמוך לגדר ולהשקיף על השדות המוריקים, והנה ביום הולדת של אמה, מצאה עצמה ליד בית המוקף בגדר, ובחצרו פרחים רבים. היא לא שמה ליבה לשלט האוסר את הכניסה ונמשכת לריחות הפריחה. לפתע, נפתחה הדלת, והמפקד- החייל בעל כפתורי הזהב מבחין בה, ולמזלה רוחו טובה עליו והוא מזמינה להיכנס לביתו. שם סועדים וצוהלים כל הקצינים, והיא עומדת ומביטה בהם ועיניה כלות. ואז כדי לשעשע את חבריו אומר הקצין: "ראי בכל צלחת יש דבר אחד: נתח בשר,פת לחם, חסה וכ' יש גם מים. מכל מה שאת רואה מותר לך לבחור רק בדבר אחד!".

והקצינים מצפים לראות במה תבחר... ואצטט כמה שורות:

 "הסתכלה בשלחן,בצלחות,במזון ובמים. הסתכלה בכל ונדמה לה שאלה תמונות בחול שתיעלמנה במגע ראשון, משהו שלא קיים באמת. הרימה מבטה משורת הצלחות הארוכה וראתה אגרטל עם חינניות לבנות...עלה במוחה רעיון. היא תיקח חיננית אחת...הרי אמרו לה שמותר לה לקחת דבר אחד ויחידי מכל המצוי על השולחן. מדוע לא תיקח חיננית לבנה?זה הדבר היחידי שהיא באמת רוצה בו...כן,היא תעשה זאת.הם יהיו בוודאי נדהמים. הם בוודאי חושבים שהיא מתלבטת עכשיו באיזה מאכל לבחור, כי היא רוצה בכולם...והיא תיקח רק חיננית לבנה אחת ותעבור על יד כל המגפיים...תהלך עם הפרח במחנה על יד כל הצריפים, על יד כל המיטות עד למיטה בה שוכבת אמא שלה ורק שם תיעצר, תתייצב לפניה, תושיט לה את הפרח ותגיד- איחולים לבביים ליום הולדתך, אמא... ואמא תיטול את הפרח תריח אותו, והריח יחזיר לה צבע ללחייה, כוח לגופה...

"נו, מה העניינים עכשיו?" העיר אותה מחלומה קולו החמור של החייל בעל כפתורי הזהב שסובב אותה בגסות אליו- "האם את רוצה דבר מה, או לא?" "כן אני רוצה!" ענתה נמרצות...

ביבה נגשה לשולחן.הפרחים הגדולים צחקו לקראתה. כבר ראתה את אמא עומדת מולה שמחה ועליזה...כבר הושיטה את ידה –

אך אז פתאום צצה לפניה דמות אחרת, דמותה של אמא כפי שהינה היום, עכשיו שם במכבסה, כולה מכווצת, רזה...ללא חיים.ידיה הרועדות מפוררות לחם ומכניסות בקפדנות רבה לפה פרור אחר פרור, תוך השגחה שפירור לא ייפול על הריצפה...

הורידה את המבט מהפרחים הצהובים-לבנים וחיפשה בין הצלחות פת לחם...היא ידעה שתעשה את הדבר שהקצינים מצפים ממנה שתעשה, ושבזה תיתן להם עוד סיבה לצחוק והרגשת ניצחון, אך היא ידעה שאמא זקוקה כעת דווקא לזה. הושיטה ידה ונטלה את הלחם...לכל אורך הדרך ליווה אותה צחוק הניצחון הרם של הקצינים, אך ביבה לא שמעה דבר...

 

אנו, כביבה, נוטים לעסוק בשאלות הקיומיות, אך לקראת חג האילנות- נקדיש כמה שורות לקשר שבין האדם והטבע. קשר זה הוא עתיק יומין, בעצם מאז בריאת העולם- כשהאדם נברא, מזונו היה, למרבה הפלא, מן האילן - "מפרי עץ הגן אכול תאכל". אם היינו מגיעים לאירוע חגיגי והיו מגישים לנו קערות מלאות בפירות, דומה שהיינו מתאכזבים, אך זה היה המזון המשובח בגן עדן. והנה כשהאדם חטא וגורש, משתנה התפריט: "בזיעת אפיך תאכל לחם". ומדוע לא זכה ללחם מלכתחילה, לפני החטא?

עץ מסמל את הנצחיות- נוטעים עץ לשנים רבות. ישנם עצים בימינו הקיימים מאות שנים, הרבה יותר מחיי כל בן תמותה. חיטה ושעורה הם מינים מתכלים. בסוף העונה קוצרים את החיטה, וזורעים מחדש. כשהאדם נוצר הוא היה אמור לחיות לנצח, ועל כן מזונו היה, כמוהו, מן הדבר הנצחי- מן העץ. לאחר שחטא ונגזרה עליו המיתה, אף מזונו משתנה בהתאם ,והוא ניזון מן הדבר המתכלה- מן החיטה.

 הפסוק הידוע המחבר בין האדם לאילן הוא הפסוק המובא בעניין המצור: "כי האדם עץ השדה".

בפשטות הכוונה, לקשר ולחיבור בין השניים- האדם חי וניזון מן העץ, ולכן זו תהיה כפיות טובה לכרות ולהרוג את העץ לצרכינו, לאחר שנהנינו מפירותיו. כך אכן נראה מדברי האב"ע והרמב"ן. אך רש"י מפרש: "הרי-כי משמש בלשון דילמא-שמא האדם עץ השדה להיכנס בתוך המצור מפניך להתייסר בייסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחיתנו?"- ולדבריו, הפסוק דווקא מציין את הניגוד בין האדם לאילן- המלחמה היא בין בני האדם ומדוע יש לערב את הטבע במלחמה זו? .

 

 גם איוב בפרק י"ד מאריך בניגוד שבין האדם והעץ:

(א) אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז:

(ב) כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד:

(ג) אַף עַל זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ...

 (ו) שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל עַד יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ:

האדם ,ימיו קצרים והוא מדומה לצל ול"ציץ"- זו הפריחה הנפלאה היוצאת בתקופת שבט, ונותנת תחושה של הדר ויופי, אך תוך ימים ספורים נעלמת, ולכן נקראת :ציץ- מציץ ונעלם. האדם בעולמנו כאורח פורח, וכשם שאורח הבא לביתנו ושובר כוס או מלכלך, אנו מוותרים לו, כך מצפה איוב –"שעה מעליו". העץ לעומתו הוא נצחי, וגם כשנדמה לנו בתקופת הקיץ החמה כי העץ יבש וסיים את תפקידו, הרי שפורח שוב מחדש בתקופת הגשמים, ושומר על נצחיותו:

(ז) כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל:

(ח) אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ:

(ט) מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע:

(י) וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ...

כדאי לדעת כי המשורר בתהלים במזמור צ' (המיוחס למשה איש האלקים), גם הוא כאיוב מתאר את עראיותו של האדם:

(ו) בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ:

אך לדרישת הבורא: "שובו בני אדם"-תקנו את שקלקלתם! איננו מבקש וויתור כאיוב, אלא סיוע:

(יג) שׁוּבָה יְקֹוָק עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ: סייע בידינו לשוב! ובמקרה של האורח שלכלך- לא נוותר לו, אך נסייע בידיו- ניתן לו מטאטא ויעה,  וינקה הוא בעצמו.

 

אך נחזור למסקנתו של איוב מכך שאדם הוא כציץ ולא כעץ עצמו-

 (יח) וְאוּלָם הַר נוֹפֵל יִבּוֹל וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ:

(יט) אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ:

לא רק האדם עראי בעולם, אלא הכל איננו קבוע - אפילו הסלעים החזקים, מקומם אינו מובטח ויכולים להישטף במים- והמסקנה העגומה-"ותקות אנוש האבדת"- חבל להתאמץ שהרי שום דבר אינו מובטח!

אך מעניין, שכנגד תפיסתו הפסימית של איוב קם אדם ורבי עקיבא שמו, וגם הוא מתבונן בדיוק באותה תופעת טבע, אך מגיע למסקנה הפוכה- מובא ב"אבות דרבי נתן פ"ו:

מה היה תחלתו של ר' עקיבא? אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו? אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא ,אי אתה קורא אבנים שחקו מים (איוב י"ד י"ט)? מיד היה רבי עקיבא דן ק"ו בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם מיד חזר ללמוד תורה.

בן ארבעים שנה היה רבי עקיבא, ולא שנה כלום. והנה יום אחד שם לב שישנם חריצים בדפנות הבאר. חבריו מביאים לו את הפסוק באיוב –אבנים שחקו מים, כהוכחה לכך שהמים הם שחרצו באבן.רבי עקיבא מתפעל מכוחם של המים, שהרי הם חלשים כל כך עד שאפילו צורה אין להם, והם מקבלים את צורת כלי הקיבול. ובכל זאת בכח ההתמדה הם מסוגלים לפורר את האבן הקשה. הדבר מעיד כי בכח הרצון ניתן להשיג הכל, והוא מקבל על עצמו ללמוד. כמה קשה הדבר בגיל מבוגר, ובוודאי כל הילדים צחקו עליו, אך הוא לא נשבר, וזכה להיות מגדולי התנאים ולו 24,000 תלמידים. בניגוד לאיוב הרואה את הסלע הנשחק ומגיע לידי יאוש נורא, רואה רבי עקיבא האופטימיסט המושבע, באותה תופעת טבע, את כוחם האדיר של המים ומגיע למסקנה כי בעולמנו ניתן להשיג הכל. זהו רבי עקיבא הצוחק כשרואה את השועלים היוצאים מחורבות בית המקדש. כידוע, קבע בר יוחאי כי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר: אז ימלא שחוק פינו - אז, רק בזמן הגאולה מותר לשחוק, אך רבי עקיבא רואה כבר במחזה השועלים הנורא את פעמי הגאולה ועל כן צוחק. גם אנו בעיצומו של החורף, בקור הנורא, חוגגים את ט"ו בשבט- תחילת הפריחה. אנו עדיין לא מרגישים בשנוי, אך הטבע כבר חש באביב המתקרב והאילנות מוציאים את הפריחה המובילה לפירות.

ט"ו בשבט מסמל את הפריחה המחודשת, וסיומו של החורף, כשם שט"ו באב מסמל את סיומו של הקיץ. הוא חל בחום הקיץ הנורא, וגם שם "תשש כוחה של חמה" (ולכן פסקו מלהביא עצים למערכה)- שוב הטבע קודם לאדם, וחש בשנוי, ואנו מצווים לפקוח את עיננו ולהתבונן וללמוד מהעולם שמסביבנו.

ראינו שתי דמויות המתבוננות בטבע ומגיעות למסקנות הפוכות ביחס לחיינו. אך ישנה דמות נוספת המסיקה מסקנות מתוך התבוננות, והיא - חוני המעגל! הסיפור מובא בתענית כג. ונביא את תרגומו:

אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק- חוני המעגל, היה מצטער על מקרא זה (שלא הבינו)-שיר המעלות בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים. אמר: האם יתכן מצב שאדם נמצא שבעים שנה בחלום יום אחד חוני הלך בדרך וראה אדם אחד נוטע עץ חרוב; שאל אותו חוני: 'תוך כמה זמן יטען העץ פירות', וענה לו אותו אדם: 'בעוד שבעים שנה'. שאל אותו חוני: 'האם פשוט לך כי תחיה בעוד שבעים שנה', וענה לו האדם: 'כמו שאבותיי שתלו עבורי עץ חרוב, כך אני שותל לבני עץ חרוב'. עצר חוני לאכול משהו ונרדם; הקיפה אותו שן סלע, כיסתה אותו עד שנעלם מן העין, וישן שבעים שנה. כשהתעורר, ראה חוני אדם אחד שמלקט חרובים. שאל אותו חוני: 'האם אתה הוא זה ששתל את העץ'; ענה לו אותו אחד: 'אני נכדו של הנוטע' (בשלב הזה כבר מבין חוני שנרדם למשך שבעים שנה, והוא אף מזהה את חמורו הקשיש מחכה לו יחד עם כל יוצאי חלציו החמוריים שנולדו לו בינתיים).הלך חוני לביתו ושאל: 'האם חוני עדיין חי' וענו לו: 'בנו כבר מת אך נכדו קיים'. אמר להם: 'אני הוא חוני', אך אף אחד לא האמין לו. בצר לו, פנה חוני לבית המדרש ושמע תלמיד שבאר יפה את הסוגיא, ונאמר לו כי באר יפה כמו בימי חוני; פנה חוני ליושבי בית המדרש ואמר: 'אני הוא חוני', ושוב לא האמינו לו. חלשה דעתו, בקש רחמים ומת.

איוב ואחרים מציינים את חייו הקצרים של האדם- כציץ, כצל, כענן ושאר דימויים, לעומת העץ הנצחי. עדיין לא נמצאה התרופה שתאריך משמעותית את חיי האדם, אך מסיפורו של חוני ניתן לקבל מבט נוסף למשמעות חייו של האדם - חוני פוגש באדם הנוטע חרובים, ולמרות שיודע בוודאות שלא יטעם מפירותיהם. ומדוע טורח בנטיעה "כשם שאבותי נטעו עבורי כך אני נוטע לבני"! אם אדם היה מתייחס רק לחייו הקצרים הרי שבאמת אין טעם וסיבה לנטיעה זו, וכך לא היינו מכירים את פרי החרוב. אך עובדה שאנו מכירים ואוכלים חרובים, וזאת כיון שאדם איננו עושה רק את חשבון חייו, אלא רואה את החיים כשרשרת ארוכה, וחייו הם חוליה בשרשרת זו - אם ייטע חרובים הרי שגם הדורות הבאים ייהנו מן החרובים, אך אם יסתכל רק על עצמו, תפסק השרשרת ולעולם לא יהיו חרובים בעולם. החיים הם שרשרת אחת ארוכה ונצחית, וכל אחד ואחד מהווה חוליה, אמנם קטנה, אך בו תלויה השרשרת כולה! אם יעביר את מורשת הדורות לבניו, הרי שהם יתחברו לעץ הנצחי, אך אם יחשוב רק על חיי עצמו, הרי שיפסיק מהלך של דורות. אמור מעתה- חיי האדם הם נדבך בחיי הנצח, העתיקים מכל עץ שבעולם! אין משמעות אמיתית לחוליה הבודדת, אלא רק לכך שחיזקנו את מהלך הדורות. דומה שיש נקודה נוספת בסיפור זה: איש איננו מכיר את חוני, אך שמו נישא בבית המדרש, וכאשר רוצים להביא דוגמא למסביר מעולה של סוגיא, מציינים את שמו, מבלי שהכירוהו כלל. משמעות הדבר, שיש בכח האדם להשאיר חותם בעולם שישאר לעד. איננו יודעים כיצד נראו דוד המלך, הרמב"ם, מוצרט או רמברנדט, ואם ייכנסו לחדר לא נוכל לזהותם, אך בהזכרת שמם כל אחד ידע כי מדובר במלך, הוגה דעות, מלחין וצייר. ימי חיינו קצרים, אך אם כל אדם יידע לפתח את הכשרון הטמון בו, שמו ייזכר וישמר לעד, וקיימת משמעות נצחית לחיים! אף שהארכנו, נגענו אך מעט במסרים מעולם הטבע למשמעות חיי האדם, והיהדות יכולה  לתרום ולהעשיר את חיינו במחשבה ובהלכה בתחום איכות הסביבה.

אסיים בקטע ממכתב שכתב חברי הטוב בני גל הי"ד שנהרג במלחמת יוה"כ, לכבוד ט"ו בשבט תשל"ג:

הרב הראי"ה זצ"ל,כתב על חודש שבט את המשפט הבא:

"חשק נטיעת האילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתוקפו בעץ החרוב".

חשק-פרושו:רצון בדרגתו הנמוכה,קרובה יותר לתאווה. חפץ- לעומת זאת, הוא רצון נעלה יותר, קשור בדברים רוחניים יותר.לאדם יש חשק לאכול, אבל הוא חפץ לראות את אחיו.הדבר מובלט בפרשת דינה ושכם בן חמור. כתוב: "שכם בני חשקה נפשו בביתכם"- כאן מדובר על הדבר הטמא שהביא את שכם לעשות את מעשהו הנורא בדינה . אבל ישנו ענין נוסף:"כי חפץ בבת יעקב מאד"- כאן לא מדובר על חשק ותאווה שלו מצד היותה אשה, אלא מצד היותה בת יעקב,מצד ייחוסה למשפחה כה כבודה כמשפחת יעקב אבינו. היהדות מחנכת אותנו-לחפוץ ולא לחשוק, ולפעול לפי החפץ ולא לפי החשק.לשם כך, לפני פעולות שונות הטילה עלינו התורה לבצע פעולות שמימיות של קדושה, למען נעדן את חשקנו ונהפכו לחפץ. למשל: במקום לאכול כל מאכל מיד כשמתחשק לנו, עלינו לברר אם הוא כשר או טרף,ואם מדובר בפירות ארץ ישראל- מוטל עלינו לברר אם אין בעיית ערלה,עלינו להפריש תרומות ומעשרות, ליטול ידיים ולברך וכ'.כל זאת כדי לעצור בנו, לבל ניהפך עבדים לחשק. כשאדם נוטע אילן, הוא נוטע מחמת החשק לאכול פירות, אך כאמור התורה מטילה עלינו מצוות שונות כדי לעדן את רצוננו.

אך ישנו גם חפץ בנטיעת האילן- לא רק למען עצמו אלא למען ייטב לזולת, למען הדורות הבאים. החשק לנטוע אילן נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים. בעץ החרוב מובלט הדבר ביותר, כיון שעץ זה נותן את פריו רק לאחר שבעים שנה, והנוטע איננו נהנה ממנו אלא רק בניו ונכדיו. בעץ זה בולט הדבר שהנטיעה היתה מכח חפץ הטבת הדורות הבאים ולא מחשק אכילת הפירות. יוצא מכאן, שט"ו בשבט מבחינה הלכתית, משמעותו היא –"ראש השנה לאילנות"- מבחינת דיני תרומות ומעשרות ועורלה. אך חג זה מחנך אותנו להיות טובים יותר ולהתחשב ברצונותינו העמוקים, ולא רק בחשק הטבעי, ולפעול למען האחרים, ובכך נגיע לעבודת ה' השלימה!

חידת השבוע: ולקראת ט"ו בשבט חשבתי על חידה הקשורה לאילנות:

 

א. כיצד ניתן לתאר מצב מדיני באמצעות אילנות, ואיזה אילן מבטא סיום מצב כלל עולמי? פתרון בסוף הקובץ!

ב. ועוד זאת , חידה בחרוזים לפרשה ( מספרו של פלהיימר):

ארבעה עמדו על הים:

צור וציר וצאן וצר.

צר הציק לצאן, וצאן צעק לציר,

וציר צעק לצור, וצור ציווה לציר,

צא וחלץ צאני מיד צר.

 

פרשת בשלח:

כיון שאנו מאריכים ברברינו, נפתח דווקא בשני רעיונות קצרים, למעוניינים ב"דבר תורה" קצר לשבת.המאמר השלישי חשוב בהבנת תהליגים סותרים בגאולה, ומהווה השלמה לדברינו בשבוע שעבר:

 

א.      היש לשיר ולשמוח במפלת המצרים?

 

הפעם נביא רעיון ששמעתי בילדותי מרב גדול שחי בירושלים, גאון עצום ובעל זיכרון מדהים . בדרשותיו לא נעזר בספרים וציטט בעל פה מספרים שונים.

ישנה גמרא ידועה מאד במגילה ) י:) העוסקת בקריעת ים סוף:

"בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר הקב'ה : מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"

מאמר זה מהווה בסיס לנימוק ההילכתי מדוע אין אומרים הלל שלם בשביעי של פסח (ב"י  בשם מדרש הרנינו המובא ב"שבלי הלקט" ס' ת"צ),ויש בו ביטוי ערכי חשוב לחיי אדם באשר הוא אדם.

הרב מתקשה שהרי ישנו פסוק במשלי (יא,ז) :"ובאבוד רשעים רינה" ומדוע שלא נשמח במפלת אויבינו המרים שהשליכו את הילדים ליאור?

הרב מביא את הגמרא בסנהדרין (צח :) העוסקת במפלה של צבא סנחריב שבלילה אחד מתו מאה שמונים וחמשה אלף חיילים מצבאו. כיצד מתו?

"רבי יצחק נפחא אמר: אזניים גילה להם ושמעו שירה מפי החיות ומתו"

שירת חיות הקודש ממוטטת את האדם, ולמזלנו איננו שומעים שירה זו, ולכן איננו נפגעים. בעת מצור סנחריב ה' חשף את אוזניהם לקול זה ומכך מתו.

ומסביר הרב- בעת שהמצרים רדפו אחרי בני ישראל, רצו המלאכים להציל את בני ישראל (כמו בזמן סנחריב) בכך שישירו את שירתם ובכך ימותו המצרים הצרים. ענה להם הקב'ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?- צבא סנחריב בעת המצור לא התנהגו באכזריות כל כך ולכן היה צורך להיפטר מהם במיתה קלה  וזאת נעשה באמצעות שירת האופנים. אך למצרים שזרקו את הילדים לים, לא מגיעה מיתה כל כך קלה- וזאת כוונת ה'- מעשי ידי, דהיינו בני ישראל המושלכים-טובעים בים, ואתם רוצים לתת למצרים מיתה קלה כל כך?הקב'ה רצה לפרוע למצרים בדבר אשר זדו עליהם, והם דנו את ישראל במים. אם כן, בקשו מלאכי השרת לומר שירה כדי להרוג את המצרים, אך הקב'ה רצה שיקבלו מידה כנגד מידה ויטבעו בים.

רעיון זה חדשני ומפתיע, משנה לגמרי את הפרוש המקובל של הגמרא, אך חשבתי שניתן להביא ראיה לדבריו ממקור דברי הגמרא. הגמרא מגיעה לדרשה זו מתוך פסוק,כדרכם של מדרשים:

"מאי דכתיב: ולא קרב זה אל זה כל הלילה? בקשו מלאכי השרת..."  - הביטוי "זה אל זה " מתייחס למלאכים כמאמר הפסוק : וקרא זה אל זה ואמר: קדוש...

ומכאן דרשו חז'ל שהמלאכים היו מעורבים בענין. אך נשים לב כי פסוק זה : ולא קרב זה אל זה כל הלילה, עוסק בלילה שבו בני ישראל היו במצוקה-הים מכאן והמצרים מכאן. אם לפי הפרוש המקובל, שהמלאכים רצו לומר שירה לאחר ההצלה ,הרי מיקומו של הפסוק אינו במקומו הנכון? אך לפי פרוש הרב שמדובר בהצלת העם אכן המלאכים נמצאים במקום המתאים עת ישראל זקוקים להצלה.

      ב. זכרון בכתב ובעל פה:

רעיון קצר ונחמד של הגאון מווילנא:

"ויאמר ה אל משה: כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה  אמחה את זכר עמלק...

ושואל הרב: אם ה' ציווה למשה שיכתוב בספר התורה את מצוות מחיית עמלק, למה הוצרך עוד לשים באוזני יהושע הלא וודאי יראה יהושע מה שנכתב בספר התורה וכן יעשה?

ומסביר על פי הגמרא (ב"ב כא:) שכששלח דוד את יואב להכרית את עמלק, הוא הרג את הזכרים בלבד. ושאל אותו דוד- הלא בתורה כתוב במפורש שיש למחות את זכר עמלק? תשובתו של יואב היתה  שרבו לימדו : "זכר עמלק" (בקמץ) ולכן הרג את הזכרים בלבד.

לכן, אומר הקב'ה למשה שאין להסתפק בכתיבה בלבד, שאז ניתן לטעות כפי שטעה יואב, אלא יש צורך גם לשים באוזני יהושע, ולקרוא בפניו את הפסוק, כדי שלא תיפול טעות בעניין.

   ג: מהלכים סותרים בגאולת ישראל-

ברצוני להביא הפעם רעיון חשוב הנמצא בדרשות הר"ן ( דרוש י"א, ובקיצור נמרץ ב"ספורנו") ומהווה המשך והשלמה לדברינו בשבוע שעבר בענין שאילת הכלים. הסברנו, כי בני ישראל זכו ברכוש מצרים כדת וכדין אם בגלל ציוויו של מקום ואם בגלל שזהו חלק משכר עבודתם. אך הציווי נאמר בלשון "שאילה" ואף שהכוונה היתה בצורה מוחלטת, אך הלשון מטעה (וראינו כי גם גרמה וגורמת לתביעות רבות מצד המצרים). השאלה שנותרה היא- מדוע בחר ה' להשתמש בלשון מטעה שכזו, ולא אמר במפורש קחו את המגיע לכם?

אך בטרם נענה על כך, נציג שאלה מפרשתנו אותה מציג הר"ן בדרשתו:

 

אבל יש כאן שאלה, שלאחר קריעת ים סוף מצינו כתוב (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואם כן נראה שקודם זה לא היתה אמונתם שלמה עליהם?

 

ונסביר את שאלתו: כשהקב'ה מתגלה למשה בסנה ומטיל עליו את השליחות, מנסה משה להתחמק בטענות שונות. בין השאר: "והן לא יאמינו לי..." (ד,א). הקב'ה לא מזלזל בטענת משה ונותן בידו שלשה אותות, ומדגיש בפניו: "והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול

האות האחרון..." (ד,ח). ואכן משה מגיע לעם, והכתוב מדגיש כי משה מציג את האותות, ותגובת העם כצפוי- "ויאמן העם..." (ד,לא). ומכאן לאורך שתי פרשיות, משה מכה ומתעלל במצרים ובפרעה, בניסי ניסים, שאף גדולי החרטומים מתפלאים ומכריזים- אצבע אלקים היא! אפילו פרעה הכופר מבקש מהיוצאים "וברכתם גם אותי" וגדולתו של ה' ניכרת לעיני כל. והנה לאחר הנס הגדול של קריעת ים סוף וטביעת המצרים ,מכריזה התורה את המשפט אותו אנו אומרים יום יום בתפילתנו: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (יד,לא). משמע, שכעת ורק כעת הם אכן האמינו בה'- ומדוע הלא כבר האמינו בהתחלה לפני כל המכות הרבות נראה מהכתוב, שהאמונה הראשונה בה האמינו בתחילה, התעממה ונעלמה ורק כעת לאחר קריעת ים סוף חזרה. ומדוע

הר"ן בדרשתו טוען שאכן היו שתי סיבות להחלשות האמונה (ואנו נוסיף עוד אחת) ולמרות הניסים הגדולים שראו -

 

ויש לומר בזה, שתיכף שעשה משה האותות, האמינו בו אמונה גמורה, כמו שאמר ויאמן העם. כי לא האמינו בו יותר בקריעת ים סוף, ממה שהאמינו בו בכל האותות שעשה במצרים, שכולם היו יוצאים מטבעו של עולם ומנהגו. אבל הדבר הזה מבאר הרבה ספיקות גדולות ונופלות בענין יציאת מצרים. והוא, שמתחילה כשעשה האותות, האמינו בו אמונה שלמה, אבל לאחר מכאן, ראו בעיניהם דברים של תימה, שצריכין להתבאר.

 

מצד אחד משה עושה ניסים גדולים המוכיחים את גדולתו של הבורא ועוצמתו לעומת אלילי המצרים , אך מאידך ישנם גם דברים "של תימא" כלשון הר"ן:

 

א. דרך שלשת ימים:

 

 ראשונה, שאחר אשר פקד ה' את בני ישראל, ורצה להצילם מיד מצרים, ולהנחילם את הארץ, וצוה למשה שיאמר אל זקני ישראל כמו שאמר (שמות ג טז - יז) לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' פקוד פקדתי אתכם וגו' ואומר אעלה אתכם מעני מצרים וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש וגו', מאי טעמא לגנוב דעתו של פרעה כלל, שיאמרו לו (שם יח) אלהי העברים נקרא עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים, והנה זה דרך העבדים שאין ידם תקיפה, שרוצים לברוח, ומתנכלים על אדוניהם לברוח, ולמה משה ואהרן שהיו שלוחי ה', לא יאמרו אל פרעה ביד רמה, שהגיע קיצם של ישראל ליגאל, ושלא ישתעבד בהם עוד, היד ה' תקצר מהכניע לבו של פרעה להודות הדבר גם כי יאמרו אליו בפירוש, הלא אם לא יספיקו בזה עשר מכות, יוסיף עוד עליהם כהנה. וזה באמת ענין, שראוי שיספקו ממנו ישראל בשלמותו של משה, ואף על פי שהאמינו בו במשה בתחילה על פי האותות כמו שאמר ויאמן העם, שהיה להם לספק אם הוא שליח השם יתברך כמו שאמרנו, למה ירא מהגיד לפרעה הדבר כמו שהוא. וזה באמת ענין סתום צריך להתבאר.

 

אם הקב'ה כל כך חזק וכל יכול, מדוע יש צורך לספר כי הולכים רק לשלשה ימים ואחר כך לברוח "כדרך העבדים"? מדוע שלא יאמר במפורש – הנה אנחנו יוצאים לתמיד, נראה אותך עוצר בעדנו! יש פה גם בעיה של שקר, אך גם משדרים חולשה וחוסר יכולת בכך שמנסים להערים על פרעה!

הפרשנים מתמודדים עם בעיית השקר :

"דרך שלשת ימים וכן עשו, דכתיב"ויחנו- ביום השני- באיתם בקצה המדבר" (חזקוני)

"ועם כל זה לא אמר לו שישובו אחרי שלשת ימים, ולא הוציא משה דבר שקר" (הכתב והקבלה)

כוונתו עד התחנה הראשונה, וגם לא אמר שיחזרו (מזכיר את דברי יעקב: אנוכי, אבל עשו הוא בכורך).אז התגברנו על בעיית השקר, אך מדוע לא לומר במפורש את התוכנית? על כך מתייחסים אברבנאל, "בעל העקדה" וגם הר"ן,בקצור:

 

ואפילו אם נדחוק בזה, ונאמר שעשה כן כדי להראות קושי ערפו של פרעה, שגם בדבר הקל ימאן לשמוע בדבר השם יתברך.

 

התורה רוצה ללמדנו כמה קשה עורף היה פרעה שאפילו לשלשה ימים לא היה מוכן לשחרר את העם . אך כאן ממשיך הר"ן ומציג את הבעיה השניה עליה עמדנו בשבוע שעבר:

 

 

ב. שאילת הכלים

 

עדין נשאר לנו מקום ספק גדול, באמרו (שמות יא ב) דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו' כלי כסף וכלי זהב. וזה באמת יראה ענין זר או תמוה מאד, שאף על פי שאנשי מצרים היו חייבים להם שכרן שנשתעבדו בהם כמו שאמרו בסנהדרין (צא א), לא היו ראוים לבא עליהם בעקבה ובדרכים של אנשי רמיה. שאפילו לא היתה ידם תקיפה עליהם, לא היה ראוי לעשות כן, וכל שכן אחר שיד ה' יתברך תקיפה וחזקה עליהם, למה הוצרכו לעשות כן, כי אם לומר תנו לנו שכרינו שנשתעבדתם בנו כך וכך ממון. והרי אמרו חכמינו ז'ל (ב"ק כז ב) אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות שלא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל. וכל אלו הדברים מתמיהין בעצמם, וראוי שיפול ספק מצידן לישראל בנבואתו של משה.

 

ההלכה קובעת כי אדם איננו יכול לקחת את המגיע לו מחברו שלא ברשות, אלא צריך לתבעו בדין, שלא יראה כגנב. אם כן מדוע לא נאמר בפרוש למצרים כי לוקחים מהם את שכר עבודתם?

יוצא מכאן שבני ישראל מצד אחד מתפעלים מעוצמתו הכבירה של ה' אך מצד שני הוא משדר חולשה מול פרעה בכך שלא מודיע את תוכניתו במפורש אלא מנסה להערים, ודבר זה מעיד על חולשה. אם כן בני ישראל נבוכים ביותר- האם אכן ה' כה חזק, או שמא הוא בסך הכל קוסם מוצלח קצת יותר מחרטומי המצרים?

ונוסיף אנו תמיהה נוספת שבאה מיד עם יציאתם, ועליה אף מכריז הכתוב:

 

ג. חזרת בני ישראל לכיוון מצרים:

 

הקב'ה מצווה את העם : "דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות...ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר..." (יד,ב)

מקובל כי עמוד הענן ועמוד האש לא שבים לאחור, והנה ה' מצווה את העם לשוב חזרה. אין ספק שמהלך זה שדרבן את פרעה וחילו, היה מוזר בעיני העם, ובוודאי חשבו כי ה' ומשה מבולבלים או מתחרטים על המהלך כולו.

ומסביר הר"ן:

 

אבל היתר אלו שני הקשרים, הוא דבר אחד, שמדרכי השם יתברך הוא להביא עצות מרחוק להפיל (שונאתו) [שונאיו] בדינו ולקחת נקמתו מהם, כמו שאמר הנביא (ישעיה כה א - ב) ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן כי שמת מעיר לגל וגו', וה' יתברך כיוון ורצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל, כמאמר יתרו (שמות יח יא) עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' כי בדבר אשר זדו עליהם, ורצה להביאם בענין שהם בבחירתם יכנסו במים וימותו שמה. ואילו הודיע משה לפרעה הענין בתחילה, שהגיע קיצם להגאל, אין ספק שהיה מסכים בכך מתוקף המצוה, ולא היה רודף אחריהם עוד, כי למה ירדפם אחרי שבעודם ברשותו פטרם ושלחם מאתו, [לפיכך] לא רצה השם יתברך שיאמר משה לפרעה הענין כאשר הוא, אבל שיאמר שהם הולכים דרך שלשת ימים לזבוח, שכאשר יגידו לו אחר כך כי ברח העם, יחשוב פרעה מה שחשב, וכן היה ראוי אליו לחשוב שכל מה שעשה משה רבינו עליו השלום לא בא מאת השם יתברך, אבל נעשה בעקבה וברמיה, כי לולא כן, למה יגנוב לבבו לאמר שאינם הולכים רק לזבוח.

 

להקב'ה היתה תוכנית למשוך את פרעה לים ולהטביע בו אותו וחילו, גם כדי לשכנע את העם שנפטרו ממצרים לחלוטין וגם כדי להעניש את מצרים מידה כנגד מידה. ומדוע שמצרים יעזו לרדוף אחרי העם אחרי ששלחו אותם? אלא היתה כוונה לשדר חולשה ובלבול גם למצרים על מנת שירצו לרדוף אחרי בני ישראל. זאת גם סיבת הממון- בכך שבני ישראל נטלו את ממונם ברמיה, זה הדבר ששכנע יותר מכל את המצרים לרדוף ולהשיג את כספם חזרה-

 

ולזאת הסיבה עצמה צוה וישאלו איש מאת רעהו, שעם היות שממונם היה מותר להם, ויכולין לקחתו, צוה שיבאו בעקבה... וכל זה הניעם בלי ספק לרדפם. שאילו אמר משה תחילה שישלחם ולא ירדפם עוד, ושיתנו להם שכרם גם כן, אין ספק שאחרי היות כן, לא היו זזים ממקומם.

 

וכונת כל אלו הדברים, היתה נעלמת מישראל, ואולי גם ממשה. ולסיבת כל זה היה ראוי שיספקו ישראל בשליחותו של משה, אף על פי שהאמינו בו בתחילה. והוא שרמז ואמר (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה וגו', כלומר אז הכירו שכל מה שהיו מופלאים ממנו תחילה ומסתפקים בו, לא היה, רק לסבב שמצריים עצמם יכנסו בים.

 

ולזאת הסיבה בעצמה הוא שכתוב בקריעת ים סוף (שם כא) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וגו', ואין ספק כי הרוח הזה לא היה מספיק לקרוע את הים, אבל רצה השם יתברך להטעות פרעה, שיחשוב שהפעל ההוא היה טבעי לא נס, שאלולי היה חושב כן, לא היה רודף אחריהם. ואין להפליא, איך היה מדרכי ה' יתברך להטעותו בזה, שהוא הטעהו ביותר מזה, כשצוה שיחנו ישראל לפני פי החירות (שם ב), כדי שיאמרו יראתם תבעה עלבונם כמו שאמרו רבותינו ז'ל (מכילתא על הכתוב שם). והנה הותרו בזה ספיקות רבות, שראוי לכל משכיל שיספקו.

 

והעולה מכל מה שכתבנו, הוא שמתחילה האמינו ישראל במשה על פי האותות...ומה שכתב בקריעת ים סוף (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, הוא מה שהותרו מהם הספקות, ונתבררו להם המבוכות שנפלו באמצע, כי דרכי ה' נשגבים מאד, אשר אם יאמר החכם לדעת, לא יוכל למצוא.

 

רעיון זה שביטא הר"ן באריכות אומר ה"ספורנו" בקיצור לשונו:

"וישאלו- שלא ידאגו שמא בסיבת הממון ימסרו עצמם לרדוף אחריהם, כי בזה תהיה תשועתם".

 

נראה בעיני שהסבר מעמיק זה חשוב מאד גם לימינו אנו- גם אנו זכינו לראות בגאולת הארץ , אך גם במהלכים הנראים תמוהים בעיניינו ובמיוחד מעשה ההיתנתקות. אך עלינו לדעת וללמוד מגאולת מצרים- כשם שגם שם היו מהלכים שבזמנם נראו תמוהים וכסותרים לגאולה (כחזרה לקראת מצריים- שבוודאי לא הובן בזמנו) אך לבסוף התברר שהם הם שהביאו לגאולה השלימה ולטביעת המצרים ,כך גם בימינו עלינו להאמין, שלכל מהלך גם אינו מובן בזמנו, אך יש לו מטרה ויש לו חלק בגאולה , ונקווה בע"ה, שנזכה לראות בגאולה השלימה במהרה בימינו ,ואז נבין גם את מהלכי הביניים, שבעינינו כעת, נראים כייסורי הגאולה.

פתרון החידות:  א. תקופת שלווה ובטחון בימי שלמה המלך-"וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו                                                                                              ותחת תאנתו" (מלכים א,ה,ה).            עלה הזית בפי היונה מסמל את סיום תקופת המבול.

ב.       הקב'ה, משה, עם ישראל והמצרים

שבת שלום!

שמואל