הדפסה
פרשת שבוע - בשלח

נס וטבע ירחם שמשוביץ

קריעת ים סוף המתרחשת שבוע לאחר יציאת מצרים, הינה אחד מהניסים הגדולים ביותר (על אף שהרמב"ם מחשיבו כנס המתרחש בדרך הטבע) כאשר חז'ל מבקשים לבטא שדבר מסויים הינו קשה במייוחד הם אומרים "שזה קשה כקריעת ים סוף" והקושי בדבר זה הוא מה קשה כל כך בקריעת ים סוף והרי אין דבר שהוא קשה יותר מדבר אחר על הקב'ה שהוא כל יכול.<?
לכן עלינו להבין שהקושי שבקריעת ים סוף איננו בעצם ביצועו של הנס – או כל מעשה אחר – מבחינתו של הקב'ה, אלא רק ביחס לעולמנו ולמציאותנו.
למשל, נזכיר דוקא את השתלשלות הדברים ביחס לקריעת ים סוף. בשלב הראשון אומר הקב'ה למשה "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו" ומשמע מכך שמשה הוא הפועל את הנס כפי שפעל את המכות; למרות שהקב'ה הוא העושה יש צורך בהתערבותו של משה. לאחר מכן, עמוד האש המפריד בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל הגורם לכך ש"לא קרב זה אל זה כל הלילה". ובינתיים בתווך, "ויט משה את ידו על הים" ואז למרות שהיינו מצפים לפעולה מידית פתאומית שהים יבקע כפי שמובא במקביל למתח שבין שני המחנות שאינם יכולים להתקרב זה אל זה כל הלילה "ויולך ד' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים".
אם כן אנו רואים כי התורה מתארת את ביצוע הנס כפעולה "טבעית" (דבר שיכול להיות מוסבר בכך שקריעת ים סוף היה תהליך של גאות ושפל וכד'; דבר שאינו מוריד כהוא זה מגודל הנס, שהרי הנס הוא בזה שזה קרה מתי שהיה צריך לקרות) היינו שהקב'ה השתמש בכח טבעי (רוח קדים עזה) בכדי ליבש את הים ולבקוע המים. בנס, הטבע כביכול נאבק בטבע. כי הקב'ה הפועל את הנס הוא עצמו ערב כביכול ליציבות החוקים הטבעיים. לכן, בזוית ראייה אחרת, בנס הקב'ה פועל כביכול נגד עצמו. מצד אחד הבחינה של "ד' איש מלחמה", המלחמה הינה מצד הגבורה, שעליה מורה שם אלקים; אבל ד' איש מלחמה, משמע כי הקב'ה שהוא עושה מלחמה נקרא בשם ד' המורה על מידת הרחמים, היינו שיש בזה גם כן עדות על איחוד מידותיו.
אבל כשהוא פועל את הנס כביכול הרחמים נלחמים בגבורות. לכן צריך שהאדם יהיה כאמצעי פעיל להראות שאז האדם הוא הפועל את איחוד הכוחות כי הנס בא לצורך האדם. היינו, לצורך הצלחת מחשבת הבריאה, להצלחת תוכניתו של הקב'ה בבריאת העולם.
שתיים מן הדוגמאות של דברים קשים המשולים כקריעת ים סוף, הם מזונותיו של אדם וזיווגו. הרי שני הדברים הללו הם דברים יומיומיים ובין המצויים ביותר והטבעיים ביותר. ואם קשים הם כקריעת ים סוף, הרי שיש כאן בחינה של נס נסתר בהשגחתו ית' התמידית להביא את העולם לייעודו. המזונות הם המקיימים את האדם והזיווג הוא המקיים את המין האנושי. האחד מקרב את האדם אל אישתו והשני מקרב את האדם אל עצמו. היפך מה שקורה בקריעת ים סוף המפרידה טיפה מטיפה. מזונות וזיווגים הם דברים חיוביים בעוד שקריעת ים סוף היה לצורך הצלתם של ישראל – דבר חיובי – אבל במחיר אבדן המצרים המכונים באותו הקשר מעשה ידי ד'.
הקושי שבנס נובע מכך שזה לא הדרך שבה הקב'ה מעדיף להשגיח על עולמו. הנס הוא בבחינת חילול שבת לצורך פיקוח נפש. אבל עלינו להבין שהדרך הטבעית של מזונות וזיווג, הדרך ארץ של חיי אדם גדולה וקשה לא פחות. העולם הטבעי מהווה המסגרת שבה ודרכה צריך האדם להגיע לייעודו. כשנסיבות המציאות גורמות לכך שהעולם הטבעי הופך להיות כביכול עוין ועומד בדרכו של האדם, אזי הקב'ה משדד המערכות כדי לקיים את מחשבתו "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". לכן חוקות שמים וארץ הם לשמש את הברית ואינם יכולים לעמוד בדרכה. מי שברא את העולם הוא הנותן את התורה; מי שאמר והיה העולם הוא בעצמו המדבר את עשרת הדברות. הנס מגלה שהכל הולך לפי רצון אחד ושהמציאות הגשמית טבעית מצייתת לחוקתיות הרוחנית המכתיבה את ייעודו של האדם. המזונות והזיווג הם הדרך שבה האדם יכול לעבוד את ד' בכל לבבו וכפי שמפרש רש"י בשני יצריו, יצר טוב ויצר הרע המאוחדים כאשר יצר הרע משועבד ליצר הטוב, על מנת לאפשר לו להצליח דרכו.
יציאת מצרים וקריעת ים סוף הם רק התחלת הדרך שדרך הר סיני מביאה לארץ ישראל ולמקום אשר בחר ד' לשכן שמו שם עד שיבא כל בשר להשתחוות לד' בהר הקודש בירושלים.