הדפסה
פרשת שבוע - בשלח

''עד בואם אל ארץ נושבת''


בפרשתנו, התורה מספרת על לחם האבירים שהקב'ה האכילנו כשהלכנו אחריו במדבר. "ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחת בדבש" (שמות ט"ז לא). באותה פרשיה התורה גם מסכמת "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען" (שם לה). צריך ביאור מדוע בסוף ארבעים השנה התלוננו בני ישראל על המתנה הנפלאה שכל כך עזרה להם וכל כך שמחו בנתינתה. "וידבר העם באלהים ובמשה למה ה?ע?ליתנו ממצרים למות במדבר…ונפשנו קצה בלחם הקלקל" (במדבר כ"א ה). עוד צריך להבין את פשר הכפילות "עד באם אל ארץ נושבת…עד באם אל קצה ארץ כנען". יתכן ונוכל לענות תשובה אחת על שתי השאלות. מצאנו בחז'ל ניסיונות להרחיב את התקופה בה נהנו ישראל מן המן כגון ""בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן. תניא אידך: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה - וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו! אלא לומר לך, עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן". (קידושין לח ע"א). או אפילו עוד יותר "ר' אליעזר אומ' שבעים יום אכלו יש' את המן אחר מיתתו] של משה, מת משה בשבעה בשבט ואכלו ממנו כ"ד של שבט ול' של אדר ועיבור לא היתה לשנה באותה שנה ואכלו ממנו בי"ו בניסן וכן הוא אומ' וישבת המן וגומ' (יהו' ה יב). אחרים אומ' חמשים וארבע שנה אכלו יש' את המן ארבעים בחייו של משה וארבע עשרה לאחר מיתתו של משה שבע שכיבשו ושבע שחילקו" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי ט"ז פסוק לה). חז'ל גם מנסים להסביר את תלונות בני ישראל בנושא המן בכך שחסרונו היה בכך שהאוכלו לא נהנה ממראהו" אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל" (ילקוט שמעוני עקב רמז תתנ). אם כך נוכל לומר לכיוון השני הכפילות באה למעט ולא לרבות. עם הגיעם של בני ישראל ל"ארץ נושבת" לגבול בני אדום (במדבר כ'), המקומיים התחילו להציע לעם "אוכל אנשים" שלא היה רק טעים אלא גם מוגש בצורה המעוררת תאבון. הדור שנולד במדבר היה בהלם כי הוא מעולם לא נתקל באוכל כזה, מה עוד שהם שלא הכירו אוכל נורמלי ולכן לא נהנו עד עכשיו מהאפשרות לבקש טעמים כרצונם (בשונה מבני הדור הקודם שהיו יכולים לבקש כל טעם במן) לכן הם התלוננו וחלק מן העם אף הפסיק כבר אז לאכול מן המן, אף על פי שהוא המשיך לרדת והיה אפשר לאכול ממנו עוד זמן רב.