הדפסה
פרשת שבוע - בא

להתחיל ללכת

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", כתב אמיר גלבוע. זה לא קרה פתאום. קדמו הודעות, מכות, הכנות ומצוות. אבל בסוף, יהודים נשארים יהודים, זה היה בחיפזון. אולי כך טיבם של שינויים היסטוריים גדולים, כולם יודעים שזה צריך להגיע, אבל אף אחד לא באמת מוכן לגמרי לרגע שזה מגיע. התמורה תופסת את כולם מופתעים, ומרגישים שזה קרה פתאום. הם היו מוכנים מבעוד יום עם השה ועם הדם. ההתחלה היתה בחצי הלילה, אבל הם יצאו בבוקר. הם לא יצאו כגנבים בלילה. הם לא יצאו כפליטים על אוניות רעועות, הנלחמים על הזכות לצאת. הם יצאו ביד רמה לעיני כולם. הם יצאו כבני חורין. הרש"ר הירש שואל, כיצד מקים ה' עם? כיצד מתחילים להפוך קבוצת עבדים לאנשים בעלי אישיות ורצון משלהם? הרש"ר הירש רואה במצוות את הדרך להקמת העם. הם לא שחטו את השה רק כדי לסמן את הפתחים. וכך כתב: "הם היו עבדים לא היתה להם אישיות, לא רכוש, לא משפחה. עבד – גופו קנוי לרבו (-לאדונו), ומה שקנה העבד קנה רבו". לפיכך: "על ידדי המאמר 'ויקחו להם איש' העניק להם ה' בגלוי לעיני אדוניהם, אישיות ורכוש, כן קבע שויון". כל אחד יכול לקחת לו רכוש משלו. העבד אינו עוד רכושו של האדון, אלא יש לו רכוש משל עצמו. זאת שיטת גאולה מעניינת. לא הכרזות על שיחרור עבדים ולא תיאוריות נשגבות, אלא גאולה באופן הכי ברור, ממשי ומיידי. הענקת זכות הרכוש לכל אדם. הגאולה מתחילה עם הענקת רכוש לפני כל המלים הגדולות. אולי כי ממון מסמן מעמד, או כי זכות הרכוש מסמנת שיויון, אחריות ועצמאות. בנוסף, הם לוקחים 'שה לבית אבות שה לבית' – כלומר, נולד העיקרון המשפטי של השליחות והנציגות. האחד, יכול לבצע פעולה משפטית עבור האחר. אין מדובר בעבד המביא לאדונו חפץ, אלא בשליחות בו האחד לוקח שה לכל בני ביתו. השה הוא לכל בני הבית. לעבדים אין משפחה – 'האשה וילדיה תהיה לאדוניה'. אבל בגאולת מצרים יוצרים משפחות. המעגל הלאומי מתחיל מהמעגל המשפחתי. הערבות הציבורית בנויה על המעגלים הטבעיים המשפחתיים. משפחה אחת אינה יכולה לאכול שה שלם, ועל כן - 'אם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו', הנה תחילתו של המעגל הלאומי. יושבים יחד משפחות משפחות מנויות על השה. הרש"ר הירש מוסיף: "לא העני זקוק לעשיר, כי אם העשיר זקוק לעני, מי שביתו קטן מהכיל את הברכה אשר גמלו ה', יבקש משכנו להשאיל לו נפשות להם יוכל להיטיב משפעו, ובהן יסתייע במילוי חובתו". ההתחברות החברתית אינה מתחילה מהמצוקה, זו אינה חברת אינטרסים תועלתנית. זו חברה הנוסדת מתוך תודעת החובה. המצוה תאחד במדינה היהודית בית עם בית להיות לכלל האומה. כולם נצבים למול השה, וכולם מכריזים אנו עמך וצאן מרעיתך. לעבדים אין זכרונות. הם מעדיפים לשכוח את התלאה. הם אינם מחוללים תרבות. הם אינם חוגגים חגים משלהם. העבדים עסוקים בשירות אדונם ובחגי האדונים. גם אין להם מעגל זמן משלהם, כי הם חגים במעגל סביב האדון. בלילה בו יוצאים ממצרים. נקבע החג הלאומי הראשון. זו לא רק חגיגת החרות. זו קביעת הזכות לחגוג. זו הקביעה כי יש לכל אדם זכות לשמוח בשמחותיו. הזכות לחגוג היא זכותו של בן-החורין. קביעת החג מחייבת יצירת תיארוך - החודש הזה לכם ראש חודשים. נקבע מעגל זמן, מעכשיו יש לוח שנה. לוח השנה מבדיל את העם מעמים אחרים. לבן חורין יש לו"ז משלו. הלוח מתחיל בחג הגאולה. יש שיטות פסיכולוגיות העוסקות בחיפוש אחר נקודות זיכרון קדומות אצל האדם, כסמן ממנו יש לצאת לטיפול. הגאולה ממצרים הופכת להיות האירוע הלאומי המכונן. מבחינה זו העם קדם לתורה, והאירוע המכונן אינו מתן תורה אלא יציאת מצרים. בכל חג ובכל יום אנו מזכירים את יציאת מצרים, כי התורה יכולה להינתן רק לאנשים נגאלים. בד בבד, עם גאולתנו נצטוינו כי גאולה אינה הפקר, אלא קבלת אחריות. האחריות הראשונה היא אחריות למשפחה ולילדים. לשבת יחד כל המשפחה, להתחיל לדבר וללמד לילדים את ההיסטוריה הלאומית. להתחיל להעביר לילדים את מערכת הערכים של בני החורין. והגדת לבנך - דור אחד נגאל וכבר מתחיל לספר לדור הבא. הילד היהודי נולד ישר לתוך ההיסטוריה של ההורים ושל העם. הוא מתחיל מהאמצע. מעת שיצאנו ממצרים נצטוינו על החינוך. חינוך לחירות, לקבלת אחריות, להיות עם ולהמשיך ללכת.

נכתב ע"י הרב אלי רייף