הדפסה
פרשת שבוע - בא

לקראת פרשת "בא" תש"ע

פרשת בא:

 

   שלהבת נריה: 

 נשוב למדור זה ונביא הפעם שתי מימרות קצרות מהפרשה , המאפיינות מאד את דרך חשיבתו של הרב (מופיעות גם בספר "נר למאור")-

 

א. על הפסוק : "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח" (יב,כא) נאמר במכילתא (מובא גם ברש"י) : משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה.

 

מעיר על כך הרב נריה, כדרכו, במימרות קצרות ומעמיקות:

שני פנים למאמר זה- אפשר לו לאדם שיעמוד סמוך לגאולה, ואף על פי כן יש להזהירו על עבודה זרה. ומאידך- אפשר לו לאדם שיהיה עוסק עדיין בעבודה זרה, ואף על פי כן יהא ראוי לגאולה...

 

ב. על ההבטחה והציווי: "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים...(י,ב) מעיר הרב:

"רק שני ילדים עבריים בודדים לא זכו לראות את ניסי מצרים בעת התרחשותם. שני בניו של משה- גרשום ואליעזר. בעת התרחשות הניסים והנפלאות, בכל משך תקופת היציאה ממצרים, הם ישבו במרחקים- במדין. מופלא הדבר..מדוע דווקא בני משה לא זכו לראות עין בעין את יד ה' במצרים?

השיב אחד מגדולי האדמורי"ם: כל האבות בדור יוצאי מצרים נטולי יכולת הם לספר את הסיפור כהתרחשותו, שהרי כאשר הם ספרו את סיפור היציאה בשנה השנית לצאתם ממצרים לבניהם, ידוע ידעו האבות והבנים שזו רק חזרה, שכן הבנים כאבותם כולם חשו וראו את יציאת מצרים וניסיה.

המספר הראשון שנתאפשר לו לספר את סיפור היציאה המלא, במלוא עוצמת החוויה ובעוז אמונה, מתוך אספקלריה המאירה, הוא משה רבינו...רצה הקב'ה לזכות את ישראל שמעיינות השרשת האמונה הנובעים מסיפור יציאת מצרים ייפתחו בגדולי צופי הישועה ועוז האמונה...".

     

     ב. קיום המצוות – אמצעי או מטרה?

הפעם נעסוק בפסוק שכולנו מכירים היטב:    שמות, יג,ח:

 

ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָֹה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

 

אנו זוכרים את הפסוק בעיקר מליל הסדר בו הוא מופיע מספר פעמים (ובלי לפתוח את ההגדה- לאיזה בן הפסוק מהווה תשובה? ...מסתבר שלשני בנים-לרשע ולשאינו יודע לשאול!!)

ולפעמים, דווקא פסוק מוכר וידוע אינו פשוט כלל וכלל ,אך בגלל שאנו מורגלים בו איננו שמים לב לקשיים...

ראשית נעיין בהקשר:

 

ה וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת- הָעֲבדָה הַזּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: ו שִׁבְעַת יָמִים תּאכַל מַצּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוָֹה: ז מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא- יֵרָאֶה לְךָ שְׂאר בְּכָל-גְּבֻלֶךָ: ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָֹה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

 

מדובר כאן לאחר שנחלנו את הארץ והאב מסביר לבן את הסיבה לחגיגת ליל הסדר (ועל כן חכמינו ייחסו זאת לבן "שאינו יודע לשאול" כיוון שאין כאן שאלת הבן). נזכור גם כי "זה" בתנ"ך מופיע בדבר מוחשי וניכר לעין ( "החודש הזה לכם"- הראה לו לבנה בחידושה, "זה יתנו"- הראה לו מטבע של אש, "וזה מעשה המנורה"- הראה לו מנורה...) . על מה בדיוק מצביע האב ומהו ההסבר לחגיגת הסדר? 

נראה כיצד מתמודדים הפרשנים עם קושי זה- ונפתח בפרוש לא שגרתי של הרמב"ן:

 

רמב"ן:   בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים, וכן והודעת להם את הדרך ילכו בה (להלן יח כ), ורבים כן. יאמר, כי בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת, כענין שאמר למטה (בפסוק טו) על כן אני זובח לה' כל פטר רחם. ואמר "זה ", כלומר תגיד לו זה שאתה רואה בעיניך שעשה ה' לך בצאתך ממצרים.

 

הרמב"ן  "משפץ" את הפסוק ואפילו פעמיים... ראשית הוא מוסיף את האות "ש" לפני "עשה" (וכראיה לדבר מביא את הפסוק: את הדרך ילכו בה- והכוונה-אשר ילכו בה, ואם כן ,לדעתו,לפנינו מקרא חסר). אך לא רק האות "ש" חסרה אלא כל סיומו של הפסוק. הוא מבין שהפסוק נראה כך-

בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים...   (אני עובד את העבודה הזאת)     והכוונה- האב מסביר לבנו כי כל החגיגה והעבודה הזאת  היא בגלל  ולזכר הניסים שנעשו. מטרת הסעודה לזכור את ניסי ה', והחגיגה אמצעי למטרה שהיא זכירת ניסי ה'. הקושי בפרושו (מעבר לתוספת הכפולה) היא במילה "זה" המייחסת לניסי ה', ועל מה בדיוק מצביע האב?

 הרמב"ן מיישב ( ונראה די בדוחק..) 

ואמר "זה ", כלומר תגיד לו זה שאתה רואה בעיניך שעשה ה' לך בצאתך ממצרים.

מדובר כנראה בבן שזכה לראות את הניסים  והוא דור ראשון להתנחלות (והשאלה איך האב לא מת בעוון המרגלים?) והאב מזכיר לו כי הניסים שראה במו עיניו הם הסיבה לחגיגה הגדולה הערב. בכך הפך הרמב"ן את ה"זה " לדבר מוחשי-הניסים שראה בעבר. כדאי לעיין גם בהמשך דבריו, אך נסתפק בכך ונציין כי גם הרשב"ם הולך בדרכו:

 רשב"ם:      בעבור זה. שעשה לי נסים במצרים. אני עובד עבודה הזאת.

 

ה"אבן עזרא" מביא פרוש של רבי מרינוס ומתפלמס עימו:

 

אבן עזרא:  בעבור זה. אמר רבי מרינוס פירוש בעבור זה. היה ראוי להיותו הפך זה בעבור שעשה יי' לי. והביא רבים כמוהו לדעתו ולפי דעתי אין אחד מהם נכון. כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו. כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה. רק פירוש בעבור זה בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה ולא יאכל חמץ. שהוא תחלת המצוות שצוה לנו השם. עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים:

 

החידוש הגדול בשיטת רבי מרינוס:   היה ראוי להיותו הפך: זה בעבור שעשה יי' לי

גם הוא, כרמב"ן, מוסיף את אות הזיקה "ש" אך הוא משנה והופך את סדר המילים בפסוק, ו"זה" מוקדם לתחילת הפסוק. זהו ,כמובן חידוש גדול שניתן לשנות את סדר המילים, ולכן מביא ראיות נוספות לכך-

( והביא רבים כמוהו לדעתו).

האב"ע עצמו איננו מסכים לשיטת ההיפוך לא כאן ולא בשאר מקומות, ובלשונו-

ולפי דעתי אין אחד מהם נכון.

והוא גם מסביר את התנגדותו להיפוך-   כי איך נהפוך דברי אלהים חיים?

אך למרות שמבחינה תחבירית פירושו של רבי מרינוס הוא פרוש חדש, אך מבחינה רעיונית הפרוש זהה לחלוטין עם פרושו של הרמב"ן! גם הוא מבין שמטרתליל הסדר לשמר ולזכור את ניסי ה' והחגיגה מהווה אמצעי בלבד. לפרושו יש יתרון על הרמב"ן בכך ש"זה" מתייחס לסעודה ובעיקר למצה ולמרור שאכן ניכרים לעיניים, והאב מצביע עליהם ומכריז כי הם נועדו לשימור הניסים. אך כמובן, חסרונו בהיפוך המילים( וכפי שהיקשה האב"ע).

 ומכאן לפרוש ה"אבן עזרא" עצמו, וכפי שהוא מגדיר זאת :

" וטעם הפסוק הפך מחשבתו"

האב"ע טוען כי חגיגת הסדר איננה אמצעי לזכירת הניסים אלא בדיוק להפך- הניסים נעשו כאמצעי למטרה האמיתית והיא חגיגת הסדר! הקב'ה הוציאנו ממצרים בכדי שנקיים את מצוותיו, וכשפנה למשה בהתגלות הראשונה: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה- זהו איננו ציון מקום בלבד אלא ציון תכלית: כל מטרת ההוצאה ממצרים היא בכדי לעבוד את ה', וחגיגת הפסח זו עבודתו!  "בעבור" לדעתו אינו סיבה- "בגלל" כפרוש הרמב"ן, אלא תכלית-"בשביל".

גם רש"י הולך בדרך דומה ומרחיב לכלל המצוות:

 

רש"י:  בעבור זה. בעבור שאקיים מצותיו כגון פסח מצה ומרור הללו.

 

מצאנו כאן מחלוקת תחבירית ומילולית בין הפרשנים,  אך מחלוקת זו נוגעת בשאלה רעיונית מהותית ביותר: מהי מטרת המצוות? האם המצוות ניתנו כדי להשיג דברים אחרים (כפרוש הרמב"ן , הרשב"ם ורבי מרינוס שנועדו לשימור זכר הניסים) או שהן הן המטרה (אב"ע ורש"י) והניסים שנתן הקב'ה ניתנו  כדי להגשים מטרה זו.

          ג. שאילת הרכוש כחלק מתהליך הגאולה:

בתהליך הגאולה ישנו נושא, הנראה כשולי לעניין, אך בכל זאת מודגש מספר פעמים ואליו נתייחס: כבר בברית בין הבתרים, מבטיח הקב'ה לאברהם אבינו: בראשית פרק טו:

 

(יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:

(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:

 

ענין הרכוש נראה כמשני למשתחרר מעבדות, אך כבר בהתגלות הראשונה בסנה, מוצא הקב'ה לפרט בענין זה:    שמות פרק ג-

 

(כא) וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:

(כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם:

 

ובפרשתנו, סמוך ליציאה ועובר לעשייתן שוב מצווה ה' , אך הפעם בלשון בקשה: שמות פרק יא

 

(ב) דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:

 

הקושי הגדול בבקשה  זו הוא  הפועל המופיע בשני המקומות- "שאילה"! פועל זה המופיע גם בפרשת השומרים, מוכר לכולנו- השואל נוטל דבר על מנת להחזירו אחר כך. והנה שאילת הכלים לא נועדה לזמן קצוב אלא בצורה מוחלטת, ואם כן מדוע נצטוו לשאול, והאם אין כאן רמייה כלפי המצרים?

בפרוש "עין יעקב" (לאגדות הש"ס, ברכות ט.) מיישב בכך קושי אחר:

 

"...מה צורך לדבר בתחינה על הדבר הזה?...

 

בדרך כלל צריך להתחנן לאדם כדי שיתן ויתרום משלו. ומדוע כאן הקב'ה משתמש בלשון תחינה לעם שיקחו, וכי מי לא מוכן לקבל? ה"עין יעקב" מתפלפל בענין ולבסוף מסיק:

 

והתשובה בזה כי בוודאי זאת השאלה היתה בתכלית הגנות ליהיות דרך עלילה ועורמה, כמבקש תחבולות לגזול ממון אחרים, ומתחיל בדרך שאילה ואחרי בואו לידו הוא חמסן וגזלן, ולכן ראוי היה שיהיה בעיני משה רע לדבר דבר כזה והיה לו להתבייש מישראל עצמם, שהוא יהיה יועץ תחבולות, לכך הוצרך הקב'ה להאריך בתחינה למשה ולישראל...

 

בבקשה זו יש דרך עורמה, שהרי בתחילה מבקשים רק לשאול את הכלים, ולבסוף בורחים וגוזלים אותם לצמיתות. בני ישראל לא מתלהבים מרעיון שכזה, ולכן משה צריך להתחנן שיסכימו לכך ויבצעו את בקשת ה'. בכך אמנם פתרנו את הצורך בתחינה מאת ה', אך אין בכך פתרון לענין כולו,וכפי שממשיך הע"י:           ואם תאמר, עדיין הקושיא במקומה עומדת, מה טעם לציווי זה?...

 

בבאור הצדקת שאילת הכלים נביא הפעם שני הסברים, ובע"ה, בפעם הבאה נרחיב ונעמיק יותר:

 

א. באור ה"אבן עזרא":    שמות פרק ג פסוק כב:

 

ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו?  ואלה הלא יראו, כי מצוה עליונה היתה. ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, כי הכל שלו הוא.

 

בני ישראל לא לקחו מיוזמתם את ממון המצרים אלא נצטוו מאת הבורא. כיון שהכל שלו והוא יכול להחליט למי לתת, הרי שאין כאן גזל, ומקבלים את הממון מבעל הבית האמיתי. הסבר זה מזכיר את דבור רש"י הראשון על התורה ביחס לארץ ישראל-"ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". כשמדובר בציווי הבורא-בעל הבית אין מקום כלל לשאול,והוא בלבד קובע למי ינתן הרכוש- ולא שייכת כלל טענת גזל בכך.

 

ב. הסבר הגמרא בסנהדרין (צא.):  ההסבר הידוע לענין מופיע בסיפור מרתק בגמרא:

 

שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: הרי הוא אומר (שמות י"ב) וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום - תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו.

 

המצרים תובעים את בני ישראל בבית הדין הבינלאומי (מעין  ביה"ד בהאג) לפני אלכסנדר מוקדון, בטענה כי בני ישראל שאלו את כליהם וטרם החזירו את החוב.חכמים נדרשו לענין, אך לפתע מופיע אדם אלמוני בשם גביהא ובפיו הצעה-

 אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני - אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם.

גביהא הינו אדם פשוט, ולכן הצעתו היא בעצם נתינת ארכה לחכמים- אם יפסיד יוכלו לטעון כי גביהא הינו אדם פשוט, ואינו מייצג את תורת ישראל, ולכן עדיין יוכלו לטעון ולדון. לעומת זאת אם ינצח, תוכח אמיתות התורה, שהרי אפילו הדיוט ניצח בזכות התורה. חכמים הבינו שאין להם מה להפסיד  במהלך זה, ועל כן נתנו לו לדון:

נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר (שמות י"ב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה - תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה.

טענתו של גביהא ידועה ופשוטה- לפני הדיון על הסירים והמחבתות שנטלו מהמצרים, יש לדון על החוב הגדול שחבים המצרים על עבודת בני ישראל. נשים לב לטענתו המחוכמת- הוא פותח בשאלה- מהיכן אתם מביאין ראיה? והם משיבים- מן התורה. במהלך זה הוא השיג את הסכמתם לתורה כמסמך מחייב.ונשים לב לטענתו- הוא מביא את הפסוק שבו נאמר כי בני ישראל ישבו 430 שנה במצרים ומכפילו בשישים ריבוא עבדים. כולנו יודעים שחשבון זה אינו נכון שהרי בני ישראל ישבו רק 210 שנה, אך גביהא טוען כנגד המצרים- אם אתם מסתמכים על התורה, הרי גם המספר הנקוב בתורה (430) הוא המחייב אותם!!! ואם המצרים הסתמכו על הפסוק הראשון, הרי שאינם יכולים לשלול את השני וחיובם גדל מאד. וסיומו השמח של הסיפור:

אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! - אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה.

התשובה אם כן ברורה- הכלים מגיעים לבני ישראל כדין, שהרי לא קבלו שכר עבודתם במשך כל השנים. וביחס לפועל שגרם לכל הבעייה –שאילה , כבר מיישבים פרשנים רבים וביניהם רבינו בחיי:

 

אין שאילה זו כשאילה האמורה בכלים (שומרים) שהיא על מנת להחזיר, אלא צווה שישאלו מהם במתנה, והקב'ה יתן להם חן בעיני המצריים, ויתנו להם, ואין זו גנבת דעת שיצווה בה הקב'ה חס ושלום, אבל היה הדבר מותר להם, שהרי  העבודה שעשו להם אין לה ערך, ואין לשכר המלאכה ולשוויה סוף ותכלית, והלא דין תורה הוא בעבד שעבד את אדוניו שבע שנים שהוא חייב בהענקה ...על אחת כמה וכמה המצריים שהיתה אצלם עבודת ישראל של רד"ו שנים...

 

הסיפור שהובא בגמרא על אלכסנדר מוקדון ובית דינו, נראה כסיפור נחמד, ולעתים נדמה שסיפורי הגמרא הם סיפורים בעלמא הבאים להביע רעיון (ובמקרה דנן- תשלום שכר העבודה) , אך אינם עומדים בבחינת המציאות הממשית. והנה מתברר שסיפור קדום זה לא תם. שמעתי שיעור של הרב  יגאל שפרן (לא נכחתי בשעור אך שמעתי בקלטת) מקור מעניין:

בשנת תשמ"ה לאחר הסכם השלום עם מצרים , כששררה בארץ אווירה של שלום ופיוס, כותב אחמד בהג'ת, מאמר מערכת בעיתון הקהירי המפורסם "אל אהרם", וזהו תרגומו בעברית:

מצרים משתתפת עימנו בשמחת חג הפסח, אך דורשת את הכסף שאנו חייבים לה מאז יציאת מצרים. מאמר זה נכתב בעת שישראל קיבלה ערבויות מארצות הברית בסך 40 מיליארד דולר, וסכום זה דורש אחמד במאמרו. הוא אמנם נדיב ומוכן לפרוס את החוב לארבעים שנה ואף לוותר על הריבית (שהרי גם המוסלמים מחזיקים באיסור זה), אך לא מוותר על החוב. רואים כי סיפורו של אלכסנדר מוקדון אכן אמיתי, ותביעה זו איננה במחשבתנו בלבד. אך תביעה זו לא נשארה באיזה מאמר מערכת בעיתון בשנת תשמ"ה, לפני כ-25 שנה, ומצאנו התייחסות לעניין במועד מאוחר יותר, בשנת תשס"ג ב"הצופה":

הפעם התובע הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקהיר, העומד בראש יוזמה של משפטנים. מוצאים אנו כי אותה מילה בתורה "ושאלה אשה..." יוצרת לנו בעייה הנמשכת אלפי שנים. התייחסנו בדברנו לשאלה מדוע זכאים אנו למענק זה שנתן לנו הקב'ה, אך לא ענינו על השימוש במילה "ושאלה", ועל כך ,כאמור נתייחס בהרחבה בשבוע הבא ,בע"ה.

שבוע טוב, וחודש טוב, שהרי שבט סימנו-שנשמע בשורות טובות,

 

שמואל