הדפסה
פרשת שבוע - בא

לבפרשת בא- הרב שמואל בירנבאום

בראשית פרק טו:

(יג) ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה:

(יד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול:

ענין הרכוש נראה כמשני למשתחרר מעבדות, אך כבר בהתגלות הראשונה בסנה, מוצא הקב"ה לפרט בענין זה: שמות פרק ג-

(כא) ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם:

(כב) ושאלה אשה משכנת?ה? ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על בניכם ועל בנתיכם ונצלתם את מצרים:

ובפרשתנו, סמוך ליציאה ועובר לעשייתן שוב מצווה ה' , אך הפעם בלשון בקשה: שמות פרק יא

(ב) דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב:

הקושי הגדול בבקשה זו הוא הפועל המופיע בשני המקומות- "שאילה"! פועל זה המופיע גם בפרשת השומרים, מוכר לכולנו- השואל נוטל דבר על מנת להחזירו אחר כך. והנה שאילת הכלים לא נועדה לזמן קצוב אלא בצורה מוחלטת, ואם כן מדוע נצטוו לשאול, והאם אין כאן רמייה כלפי המצרים?

בפרוש "עין יעקב" (לאגדות הש"ס, ברכות ט.) מיישב בכך קושי אחר:

"...מה צורך לדבר בתחינה על הדבר הזה?...

בדרך כלל צריך להתחנן לאדם כדי שיתן ויתרום משלו. ומדוע כאן הקב"ה משתמש בלשון תחינה לעם שיקחו, וכי מי לא מוכן לקבל? ה"עין יעקב" מתפלפל בענין ולבסוף מסיק:

והתשובה בזה כי בוודאי זאת השאלה היתה בתכלית הגנות ליהיות דרך עלילה ועורמה, כמבקש תחבולות לגזול ממון אחרים, ומתחיל בדרך שאילה ואחרי בואו לידו הוא חמסן וגזלן, ולכן ראוי היה שיהיה בעיני משה רע לדבר דבר כזה והיה לו להתבייש מישראל עצמם, שהוא יהיה יועץ תחבולות, לכך הוצרך הקב"ה להאריך בתחינה למשה ולישראל...

בבקשה זו יש דרך עורמה, שהרי בתחילה מבקשים רק לשאול את הכלים, ולבסוף בורחים וגוזלים אותם לצמיתות. בני ישראל לא מתלהבים מרעיון שכזה, ולכן משה צריך להתחנן שיסכימו לכך ויבצעו את בקשת ה'. בכך אמנם פתרנו את הצורך בתחינה מאת ה', אך אין בכך פתרון לענין כולו,וכפי שממשיך הע"י: ואם תאמר, עדיין הקושיא במקומה עומדת, מה טעם לציווי זה?...

בבאור הצדקת שאילת הכלים נביא הפעם שני הסברים, ובע"ה, בפעם הבאה נרחיב ונעמיק יותר:

א. באור ה"אבן עזרא": שמות פרק ג פסוק כב:

ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו? ואלה הלא יראו, כי מצוה עליונה היתה. ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, כי הכל שלו הוא.

בני ישראל לא לקחו מיוזמתם את ממון המצרים אלא נצטוו מאת הבורא. כיון שהכל שלו והוא יכול להחליט למי לתת, הרי שאין כאן גזל, ומקבלים את הממון מבעל הבית האמיתי. הסבר זה מזכיר את דבור רש"י הראשון על התורה ביחס לארץ ישראל-"ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". כשמדובר בציווי הבורא-בעל הבית אין מקום כלל לשאול.

ב. הסבר הגמרא בסנהדרין (צא.): ההסבר הידוע לענין מופיע בסיפור מרתק בגמרא:

שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: הרי הוא אומר (שמות י"ב) וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום - תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו.

המצרים תובעים את בני ישראל בבית הדין הבינלאומי (מעין ביה"ד בהאג) לפני אלכסנדר מוקדון ,בטענה כי בני ישראל שאלו את כליהם וטרם החזירו את החוב.חכמים נדרשו לענין, אך לפתע מופיע אדם אלמוני בשם גביהא ובפיו הצעה-

אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני - אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם.

גביהא הינו אדם פשוט, ולכן הצעתו היא בעצם ארכה לחכמים- אם יפסיד יוכלו לטעון כי גביהא הינו אדם פשוט, ואינו מייצג את תורת ישראל, ולכן עדיין יוכלו לטעון ולדון. לעומת זאת אם ינצח, תוכח אמיתות התורה, שהרי אפילו הדיוט ניצח בזכות התורה. חכמים הבינו שאין להם מה להפסיד במהלך זה, ועל כן נתנו לו לדון:

נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר (שמות י"ב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה - תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה.

טענתו של גביהא ידועה ופשוטה- לפני הדיון על הסירים והמחבתות שנטלו מהמצרים, יש לדון על החוב הגדול שחבים המצרים על עבודת בני ישראל. נשים לב לטענתו המחוכמת- הוא פותח בשאלה- מהיכן אתם מביאין ראיה? והם משיבים- מן התורה. במהלך זה הוא השיג את הסכמתם לתורה כמסמך מחייב.ונשים לב לטענתו- הוא מביא את הפסוק שבו נאמר כי בני ישראל ישבו 430 שנה במצרים ומכפילו בשישים ריבוא עבדים. כולנו יודעים שחשבון זה אינו נכון שהרי בני ישראל ישבו רק 210 שנה, אך גביהא טוען כנגד המצרים- אם אתם מסתמכים על התורה, הרי גם המספר הנקוב בתורה (430) הוא המחייב אותם!!! ואם המצרים הסתמכו על הפסוק הראשון, הרי שאינם יכולים לשלול את השני וחיובם גדל מאד. וסיומו השמח של הסיפור:

אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! - אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה.

התשובה אם כן ברורה- הכלים מגיעים לבני ישראל כדין, שהרי לא קבלו שכר עבודתם במשך כל השנים. וביחס לפועל שגרם לכל הבעייה –שאילה , כבר מיישבים פרשנים רבים וביניהם רבינו בחיי:

אין שאילה זו כשאילה האמורה בכלים (שומרים) שהיא על מנת להחזיר, אלא צווה שישאלו מהם במתנה, והקב"ה יתן להם חן בעיני המצריים, ויתנו להם, ואין זו גנבת דעת שיצווה בה הקב"ה חס ושלום, אבל היה הדבר מותר להם, שהרי העבודה שעשו להם אין לה ערך, ואין לשכר המלאכה ולשוויה סוף ותכלית, והלא דין תורה הוא בעבד שעבד את אדוניו שבע שנים שהוא חייב בהענקה ...על אחת כמה וכמה המצריים שהיתה אצלם עבודת ישראל של רד"ו שנים...

הסיפור שהובא בגמרא על אלכסנדר מוקדון ובית דינו, נראה כסיפור נחמד, ולעתים נדמה שסיפורי הגמרא הם סיפורים בעלמא הבאים להביע רעיון (ובמקרה דנן- תשלום שכר העבודה) , אך אינם עומדים בבחינת המציאות הממשית. והנה מתברר שסיפור קדום זה לא תם. שמעתי משיעורו של הרב יגאל שפרן (לא נכחתי בשעור אך שמעתי בקלטת) מקור מעניין:

בשנת תשמ"ה לאחר הסכם השלום עם מצרים , כששררה בארץ אווירה של שלום ופיוס, כותב אחמד בהג'ת, מאמר מערכת בעיתון הקהירי המפורסם "אל אהרם", וזהו תרגומו בעברית:

מצרים משתתפת עימנו בשמחת חג הפסח, אך דורשת את הכסף שאנו חייבים לה מאז יציאת מצרים. מאמר זה נכתב בעת שישראל קיבלה ערבויות מארצות הברית בסך 40 מיליארד דולר, וסכום זה דורש אחמד במאמרו. הוא אמנם נדיב ומוכן לפרוס את החוב לארבעים שנה ואף לוותר על הריבית (שהרי גם המוסלמים מחזיקים באיסור זה), אך לא מוותר על החוב. רואים כי סיפורו של אלכסנדר מוקדון אכן אמיתי, ותביעה זו איננה במחשבתנו בלבד. אך תביעה זו לא נשארה באיזה מאמר מערכת בעיתון בשנת תשמ"ה, לפני כ-25 שנה, ומצאנו התייחסות לעניין במועד מאוחר יותר, בשנת תשס"ג ב"הצופה":

הפעם התובע הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקהיר, העומד בראש יוזמה של משפטנים. מוצאים אנו כי אותה מילה בתורה "ושאלה אשה..." יוצרת לנו בעייה במשך אלפי שנים. התייחסנו בדברנו לשאלה מדוע זכאים אנו למענק זה שנתן לנו הקב"ה, אך לא ענינו על השימוש במיתה "ושאלה", ועל כך ,כאמור נתייחס בהרחבה בשבוע הבא ,בע"ה.

שבוע טוב, וחודש טוב, שהרי שבט סימנו-שנשמע בשורות טובות,

שמואל