הדפסה
פרשת שבוע - בא

עבדי הקב'ה

יציאת מצרים לא הייתה בגדר הפתעה. באחד לחודש הראשון קרא ריבונו של עולם למשה ולאהרון וציווה אותם "החודש הזה לכם", ואף פרש את לוח הזמנים. נצטוו ישראל בעשירי לחודש למשוך ולקחת צאן ולזבוח את הפסח בארבעה עשר בו. הקב'ה אף לימד את משה כי הוא יעבור כחצות הלילה ויכה את מצרים, ובעקבות כך יצא עם ישראל ממצרים. בכך הגיעה לשיא מערכת ההכנות לקראת היציאה, והשיעור הגדול אותו למד פרעה במשך המכות כולן עמד להסתיים. משה רבינו נצטווה לא לשמור את הסוד אצלו, כי אם לקרוא לזקני ישראל ולבשר להם על המהלכים הבאים. לפיכך עולה השאלה בדבר אי החמצת הבצק והחיפזון שביציאה - מה טעם לא ציווה אותם ריבונו של עולם להכין את הלחם קודם ליציאה ולהיות מוכנים לכל דבר ? מדוע הייתה יציאת מצרים להפתיע את עם ישראל ולגרום להם לצאת ממצרים בשעה שמשארותם צרורים, ולא התנהלה כהמשך לתכנון מראש אשר הכין את היציאה כולה ?
לשאלה זו כמה תשובות, מהן נברור אחת מהן - החיפזון אינו תאונה או דבר מה שלא תוכנן מראש כי אם מטרה בפני עצמה. בנקודת זמן מסוימת לא ניתנה לעם ישראל האפשרות להמשיך ולהתלבט, כי אם נתבעה תביעה חד-משמעית: האם התם מצטרפים ליוצאים ממצרים אם לאו. יש לזכור כי היו כנראה רבים שלא נענו לקריאה הגדולה. אנו למדים על כך ממדרש חז'ל על "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" המלמד לדעת חלק מהתנאים רק כעשרים אחוזים יצאו. השאר לא עשו זאת, וייתכן כי המספר בפועל היה קטן בהרבה.

קשה היה להכריע לצאת. קושי זה מתואר גם בשיר השירים "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה". יציאת מצרים לא הבטיחה חרות לעם  - היא הבטיחה עבדות מסוג אחר. לאורך המכות כולן לא כתוב "שלח את עמי" ללא הצירוף של "ויעבדני", ללמדך שאין היציאה עומדת בפני עצמה כי אם מובילה לקבלת עול מלכות שמיים. בנקודת זמן מסוימת נדרש כל אחד מעם ישראל להכריז כי הוא מצטרף ליוצאים, ולקבוע חד משמעית את עמדתו. תביעת החיפזון העמידה את האדם ואת האומה כולה בשניות מועטות של החלטה, בהן הוכרחו להחליט לאיזה עולם הם שייכים. הסכין החדה כתער לא איפשרה עוד את ההתלבטות.

דרישה זו נותרה דרישת לדורות. אנו מצויים פעמים רבות במצבים בהם אין אנו מכריזים כי אנו מכתירים את ריבונו של עולם למלך על עצמנו. נוח לנו להישאר באותה מציאות בה הכל עוד אפשרי, ולא לקבוע באופן חד את קבלת עול מלכות שמיים. ברם, יציאת מצרים לימדה אותנו כי על האדם המאמין לקבל את ההכרעה באופן מוחלט. אמנם, אמונתו היא כי ריבונו של עולם לא ציווה אותו להתנתק ולהסתגר מפני עולמו הרוחב והעשיר. אין האמונה מצויה דווקא בתוך ד' אמות מצומצמות, ויש בה עולמות רחבים של מגע עם העולם. אף על פי כן מחייבת האמונה אמירה חד-משמעית חדה וברורה: אנו עבדי ריבונו של עולם המקבלים על עצמנו את מלכותו, הבאה לידי ביטוי בדרכי ההלכה, בנבואה ובאגדה. מכאן ואילך הכל פתוח לרוחב עצום ומגע עם העולם כולו, אך זה הדבר אשר מציב אותנו מעבר אחד ואת העולם כולו מהעבר השני.

אמירה חדה זו היא תנאי הכרחי גם מהבחינה החינוכית. ילדינו יודעים היטב היכן האמת מצויה, והם קוראים האם מדובר בזיוף פנימי או בצליל חד וברור של אמונה. הם סולדים מהשקר ומהבינוניות ומבקשים אמירות גדולות וברורות. אמירה שכזו היא תנאי הכרחי להמשכיות הדורות ולדביקותם באורח חיינו. בלעדיה הם לומדים כי למעשה מדובר בחילון פנימי המקושט במצוות ולא בקבלת עול מלכות שמיים באמת. אף אנו נקראים היום לצאת בעקבות יוצאי מצריים ולהודיע ברגע המדויק של ההכרעה כי אנו עבדי ד' באמת, ומכוחו אנו פועלים בעולם כולו.

(הרב יובל שרלו הינו ראש ישיבת ההסדר פ"ת, מתוך www.yba.org.il )