הדפסה
פרשת שבוע - וארא

העלאת הפרטים אל הכלל


לעומת הנוסח המקובל שאנו רגילים למצא החל מהפרשה הקודמת בכל התורה כולה "וידבר ד' אל משה לאמר" אנו מוצאים בתחילת פרשתנו נוסח שונה "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ד'" ועלינו להבין מה משמעותו של שינוי זה.מצד אחד ישנו כאן עיקר ההצהרה האמונית שתמצא את שיא ביטויה אצל אליהו הנביא בהר הכרמל במעמד נשיאי הבעל כאשר יאמרו כל העם יחדיו ד' הוא האלקים". ובמקביל מופיע גם זוג מושגים שהינם לכאורה סותרים "וידבר אלקים" דיבור קשה של מידת הדין ובהמשך הפסוק "ויאמר אליו אני ד'" אמירה רכה של מידת הרחמים.
ואולם עלינו לזכור כי בחינות אלו שהינן לכאורה הפוכות וסותרות הינם כאלו רק מצידנו, כמו בחינתם של חיי עולם וחיי שעה, קדושה לשעתה וקדושה לדורות וכד', כי בשרשם למעלה למעלה מכל בחינות של זמן ומקום, אין שום הפרש באחדות המוחלטת של דין ורחמים ובשאר מידותיו של הקב'ה ובאמת ולא רק באמונה ד' הוא האלקים.
הבחינה של אלקים, שהוא בעל כל הכוחות כולם, כח הבריאה בטבע, הנהגת הפרטים כדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל; בעוד הבחינה של ד', השם הפרטי, ההויה היא בחינת התכללות המידות, כללא דכולא, המהווה את הכל.
ההבדל שבין בחינות אלו, בחינת הפרטים והריבוי מתייחסים לעולם המעשים וככאלה יותר למציאות החיצונית לאדם, בעוד בחינת הכלל מתייחסת יותר לעולם המחשבה וככזו יותר למציאות הפנימית באדם.
העבודה המוטלת על האדם בעולם של תיקון העולם היא להעלות את הפרטים אל הכלל המיישמת בעולם המציאות את הזהות שבין כח האלקות לשם ההוי"ה ברוך הוא.
התיקון של העלאת הפרטים אל הכלל שייך דוקא לעבודתם של דור הבנים. אצל האבות שחיו בעולם המחשבה היה די בשם שד"י – מי שאמר לעולמו די. על מנת לחבר את עולם האמת לעולם האמונה. משום כך "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד"י" ורש"י במקום מפרש "וארא: אל האבות. זאת הבחינה המיוחדת של האבות המסוגלים לכך". אבל היות "ושמי ד' – לא נודעתי להם", בחינה זו של הוידעתם היא שייכת אל הבנים. לא מדובר כאן בהצהרה סתמית שכך יהיה אלא בתנאי קיומי. ידיעה זו, המחברת את שני העולמות היא תנאי הכרחי: ההודעה ד' הוא האלקים בעולם האמונה צריכה ליישום במציאות על ידי הידיעה. ומה היא תוכנה של אותה הידיעה: כי אני ד' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.
מצרים מוכנה להכרת הפרטים של עולם הטבע, משום כך היאור הוא אלקי מצרים ובחינת האלקות מכסה את בחינת ההוי"ה. עשרת המכות של מצרים מיועדות בין השאר לגלות את עשרת הדברות אשר בהן כלולות עשרת המאמרות שבהם נברא העולם; עיקר התיקון הוא בחיבורן של האמירה עם הדיבור, בהכללת שם אלקים בשם הוי"ה ברוך הוא ובעצם בהעלתם של כל הפרטים אל הכלל, על מנת להקנות לעולם המעשה את משמעותו העיונית. זו הסיבה לכך שפרעה מתנגד ליציאתם של ישראל ממצרים ולכניסתם לארץ שבכך יקיימו היותם ממלכת כהנים וגוי קדוש, כלומר איחוד הקודש והחול והגעתם לאחדות הכוללת.
משום כך כל הפיסקה שבה מתחילה הפרשה מסתיימת בפסוק " . . . והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ד' . . . והבאתי אתכם אל הארץ ונתתי אותה לכם מורשה".