הדפסה
פרשת שבוע - וארא

עד שיתייאשו מן הגאולה

לא קל היה מצבו של משה בפתיחתה של פרשת וארא. שליחותו הראשונה אל פרעה נחלה כישלון חרוץ. הוא עורר תקוות רבות בעם לישועה קרובה, אולם זו לא הגיעה. הוא ניסה לפנות אל פרעה בשיטות של הסברה פנים אל פנים, ולשכנע אותו כי מן הראוי שיוציא את העם לחופשה קצרה. "א-להי העברים נקרא עלינו: נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו, פן יפגענו בדבר או בחרב". משה פנה אל ההיגיון של פרעה, אל הלב האנושי שאולי מפעם בו. אך ללא הועיל. תשובתו של פרעה רצופה רשעות ואטימות לסבלו של העם. "לכו לסבלותיכם". "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר".

ומשה, אשר לא חיפש לו כיסאות או תיקים, מוצא את עצמו מול משבר מנהיגות ראשון. שוטרי בני ישראל כועסים עליו, רואים בו משיח שקר. ניתן אף להניח כי תיאוריות של קונספירציה הופרחו לחלל על אודות משה, שבעצם גדל בבית פרעה, ועל כן מן הסתם שיתף פעולה עמו כדי להכביד את העול על העם ולהביא אותו לידי ייאוש מן הגאולה. ומשה, אין בפיו מילים להשיב למלינים עליו. הוא יודע כי אופציה לניצחון כוחני על פרעה - לא עולה על הדעת, הן עבדים הם ולא למדו מלחמה. והאופציה ההגיונית היחידה לישועה, בשתדלנות ובדרכי נועם - אף היא לא השיגה אלא את ההפך. לא נותר לו אלא לזעוק בייאוש כלפי שמיא: "למה זה שלחתני?". הרי "מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך!".

תשובתו הראשונה של הקב'ה - קצרה עד מאד. ובעצם, מרוכזת היא במילה אחת: "עתה תראה". זה הזמן, כדברי הרש"ר הירש:

"זה הרגע אליו צפיתי. תחילה יתגלו נא במילואם חוסר האונים והייאוש. יוכח כי יד האדם לא תשיג מאומה, וכי בפניות אל פרעה אין כל תועלת. תחילה יהיו משה ואהרן ניצבים לפני העם במערומי אפסותם הגמורה, ורק אז תתחיל הגאולה כפועל ה'. עם רגע זה גם סולקו כליל עקבות כל דבר הנראה כאמצעי עזר טבעי; ויוכר וייוודע כי אין משה אלא המכשיר ואין מעשיו אלא פועל ה'." רק מתוך כך ניתן להבטיח כי הגאולה תבוא בעל כורחם של כל הנוגעים בדבר. "ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו".

לאור זאת יש להבין את תשובתו השניה של הקב'ה. "וידבר א-להים אל משה, ויאמר אליו אני ה'". הוא פונה אליו בשם א-להים, המסתתר בתוך מערכות הטבע, ומודיע לו: "אני ה'". אני הוא העושה את הניסים בגלוי, ואני הוא המכוון את הטבע בסתר. רק עתה, לאחר שהגעת אל עומק הייאוש, הגיע הזמן לגלות כי "אני ה'". והדרך להסביר למשה את סתרי ההנהגה הא-להית מחזירה את המבט הרחק לאחור, אל ימי האבות, אל ההתמודדויות שלהם.

"וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם. וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה".

ההתגלות לאבות לא היתה אלא בשם 'א-ל ש-די', שם ה' המסתתר בעולם, עם כל סיבוכיו וייסוריו, ואף נפילותיו ונסיגותיו. תקופת האבות החלה ברגעי זוהר גדולים, ימי "העלייה הראשונה" של אברהם, המגיע לארץ המובטחת לו פעם אחר פעם. אברהם קורא בשם ה' בכל מקום, מנצח בקרב לילי את ארבעת המלכים ומקובל בין יושבי הארץ כ"נשיא א-להים". אולם לאחר מכן מגיעים "ימי קטנות" של יצחק, המתגורר בארץ פלשתים ומגורש מאדמתו פעם אחר פעם, ואחריהם - ימי הסבל של יעקב, הסובל מתגרת ידם של עשו, לבן ושכם בן חמור מבחוץ, וממלחמות האחים מבית; תקופה המסתיימת בירידה למצרים, אל בית העבדים. אמנם נשאו האבות בלבם את ברית ה' לריבונות על הארץ כולה, אולם בפועל, לא היתה זו להם אלא ארץ מגורים - ארץ של גירות וארעיות, ארץ של מגֹור ופחד, "ארץ מגוריהם אשר גרו בה".

אומר הקב'ה למשה: עליך ללמוד מן האבות את גבורת האמונה, את גבורת הסבלנות. "אף על פי שיתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא". אילו היה בניינו של העם בא בסדר עולה, ניתן היה לחשוב כי אנו שולטים בתהליכים ואף מובילים אותם. אולם בניינו של העם מלווה בתקופות ארוכות של ירידה, אשר רק מידי פעם מנצנץ בהם האור הא-להי ומודיע "ואף גם זאת... לא מאסתים ולא געלתים להפר בריתי אתם". או אז יודעים הכול כי הגאולה, מאת הקב'ה היא באה, וכל מעשי אנוש ותחבולותיו - אין בהם תועלת אלא בהיותם מגשימים את התוכנית הא-להית הנסתרת מן העין. דווקא הייאוש, הממחיש את אפסותו של האדם, הוא המכין אותו אל שמיעת ארבע הלשונות של הגאולה.

דברים אלו נאמרו בתורה על הגאולה הראשונה, גאולת מצרים. מחד, היא אב טיפוס לכל הגאולות הבאות אחריה, ומאידך, היא שונה מהן. הן גאולה זו - ניסית היתה, בעוד שהבאות אחריה - גאולת בית שני וגאולת בית שלישי - בדרך הטבע הן באות. אולם עיקרון זה, של ישועה א-להית הצומחת דווקא מתוך תהומות של ייאוש, משותף לכולן. ואכן נאמר בגמרא (סנהדרין צז עא): "אין בן דוד בא... עד שיתייאשו מן הגאולה". ועל כך כותב הרצי"ה זצ"ל בשם אביו, רוא"ה האורות:
"כי דרך הגאולה בעצמה הוא כזה, שמתוכו מגיעים לידי [ייאוש], והוא הוא שעושה את הגאולה ומביא את בן דוד - הרי היא מתבררת בשלשלת מאורעותיה אלה, של עינויינו וייסורינו שבחבלי לידת העם והארץ... ומכוחו של הייאוש - [מופיעה] האמונה הגדולה הנאדרה בקודש. "תשורי מראש אמנה" - "אין הגלויות עתידות להיגאל אלא בשכר אמונה".

(מתוך עלון "באהבה ואמונה" בהוצאת מכון מאיר)