הדפסה
פרשת שבוע - שמות

אין להתייאש כלל

ההיסטוריה היהודית חוזרת על עצמה. כך מסביר הרמב"ן (בראשית יב ו) את המאמר: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים", שמאורעות האבות חוזרים על עצמם אצל הבנים, וכל סיפורי האבות באים ללמד על העתיד. עיקרון זה אנו שומעים גם בדברי הנביא מיכה (ז, ט): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שהתהליכים שהיו בגאולת מצרים יחזרו על עצמם בגאולה האחרונה. דבר זה גם מופיע במדרש (במדב"ר פר' יא): "דומה דודי לצבי מה הצבי הזה נגלה וחוזר ונכסה כך גואל הראשון נגלה ונכסה ר' ברכיה בשם רבי לוי אמר כגואל הראשון כך גואל האחרון הגואל הראשון זה משה נגלה להם וחזר ונכסה מהם...

אף גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה להם". הגואל הראשון היה משה והגואל האחרון הוא משיח בן דוד. משה נולד במצרים בעת קשה, כשמצבו של העם היה בכי רע. תחילתו של המשבר היה בכפיות הטובה ובגידת השלטון המצרי בעם היהודי ככתוב: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". ופרש"י: "אשר לא ידע - עשה עצמו כאילו לא ידע". לא די בכך אלא נוסף השעבוד ועבודת הפרך ששברו את רוחו של העם עד שאפילו הגדולים שבהם נפלה רוחם והרימו ידיים, כמו עמרם שלא רק שהיה מחשובי הקהל, אלא היה מראשי שבט לוי. תפקידו של שבט לוי במצרים היה להרים את רוח העם, זה השבט שהיה נאמן לאמונה היהודית בשעה שכל העם נטש אותה, כמו שכתב הרמב"ם (הל' ע"ז פ"א ה"ג): "מעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה", ובהלכות איסורי ביאה (פי"ג ה"ב) כתב הרמב"ם: "כל ישראל ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי".

והנה עמרם שהיה מראשי השבט, שהיה דוגמא לכל העם, גם הוא נכנע למצוקות הזמן וברגע של חולשה סירב להמשיך הלאה והחל לפקפק בעתידו של העם היהודי. כך מובא בילקוט שמעוני (פר' שמות רמז קסה): "וילך איש מבית לוי - להיכן הלך? שהלך בעצת בתו. תנא עמרם גדול הדור היה כיון שראה שאמר פרעה: כל הבן הילוד, אמר לשווא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו עמדו כולן וגרשו את נשותיהן, א"ל בתו (מרים): אבא גזרתך קשה [משל פרעה], שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גוזר על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא. פרעה רשע הוא ספק מתקיימת גזרתו ספק אינה מתקיימת ואתה צדיק וגזרתך מתקיימת שנאמר: 'ותגזר אומר ויקם לך', עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".

יש כאן לקח לדורות, שבעתות משבר כאשר אצל ראשי הקהל ורבים מהציבור מתערערת הנחישות בצדקת הדרך, יכולה ילדה קטנה מלאה אמונה באמת הפנימית היוקדת בקרבה, לחולל מהפכה שתשיב את השפיות לחברה כולה.

משה היה הגואל הראשון ומלך המשיח הוא הגואל האחרון, גם הוא אין דרכו סוגה בשושנים, המסלול הארוך של המשיח רצוף חתחתים, כך בבנות לוט, כך ביהודה ותמר, כך ברות ובועז וכך בדוד ובת שבע, והנה בעיניים שלנו כל אחד מהשלבים הללו מגונה ובלתי רצוי ואף על פי כן דווקא בדרך הזו נברא אורו של המשיח על ידי ההשגחה העליונה. אחרי מכירת יוסף מספרת התורה שיהודה הלך לישא אשה ועל כך אומר המדרש (ב"ר פר' פה): "'אנכי ידעתי את המחשבות' (ירמיה כט יא) - שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב'ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח".

את המדרש הזה הסביר רבי שמחה בונים מפשיסחא שאמר: שכל אחד מהאחים ראה את עצמו אשם במכירת יוסף, ולתיקון המעוות בחרו להם את דרך התשובה המקובלת של שק ותענית, ורק יהודה שגם הוא ראה עצמו אשם במכירת יוסף הרגיש שבחטאו זה איבד את כל הזכויות שהיו לו בחייו, אבל ידע שגם ברגעים שאדם איבד את כל מה שהיה לו, גם אז אין להרים ידיים ולהתייאש, על כן החליט להתחיל הכל מחדש, והלך לשאת אשה ולקיים את המצווה הראשונה בתורה. ודרך התיקון שאינה נכנעת אפילו לנפילה היותר גדולה היא דרכה של הגאולה, ועל כן דווקא מיהודה נברא אורו של משיח. משני המקרים הללו אנו למדים שגם אם נמצאים במצבים הקשים ביותר אין להתייאש ולהתקפל אלא להמשיך לצעוד קדימה אל המטרה שהיא הגאולה השלמה.

(מתוך עלון "באהבה ואמונה" בהוצאת מכון מאיר, הרב יעקב הלוי פילבר)