הדפסה
פרשת שבוע - שמות

תהליך השיעבוד

א. תהליך השעבוד- לדרכו של הרמב"ן: בדברינו לפרשת "תולדות" עמדנו על הבדל יסודי בין גישת רש"י והרמב"ן ביחסם לאבות. הפעם נעמוד על הבדל נוסף ביניהם, בדרך הפירוש: רש"י, כידוע, מפר פסוק אחר פסוק, ומיישב את הקשיים המקומיים שבפסוק. אם נרצה לעמוד על שיטתיות בפרוש, נצטרך לאסוף את הפירושים המקומיים ולראות שיטה בדרך הפירוש. כך עשינו בפרשת "תולדות" כשעמדנו על כך שרש"י "משחיר" את דמותם של עשו ושאר הרשעים. מתוך אוסף הפירושים הגענו למסקנה זו. הרמב"ן,לעומתו, בדיבור אחד, יכול לעמוד על מבנה של פרשה כולה. דוגמא לכך בפרשתנו, כשבדבור אחד מסביר תהליך שלם, אך בפרושו, גם מיישב קשיים מקומיים. הנה, בסופה של פרשתנו, לאחר השעבוד הקשה, והגזרות הנוראיות בעיקר כנגד הילדים, מנסה משה להציל את העם. אך פרעה מכביד את גזירותיו, והעם בא בטענה כבידה אל משה:  "הבאשת את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו,לתת חרב בידם להרגנו" (ה,כא). טענה זו אינה מובנת- וכי עד כה לא הרגו בהם? האם גזרות ההרג לא היו קיימות עוד קודם לכן, ומדוע מאשימים את משה בכך? הרמב"ן, איננו מתייחס לשאלה זו בפסוק המוזכר, אך בתחילת הפרשה מביא הסבר לכל התהליך ובהסבר התהליך גם נפתרת שאלה זו. הסבר התהליך חשוב מאד להבנת הפרשה, אך יש בו גם חשיבות מרובה להבנת תהליכים דומים שקרו במהלך ההיסטוריה- לצערנו, עברנו מצבים דומים, ורק בדור שעבר, עבר עמנו תהליך של השמדה גלויה על ידי עם שנחשב לעם נאור ומכובד,לכאורה. אם נבין היטב את התהליך במצרים ניווכח שישנן הקבלות לתהליך בדורנו, וחבל שעמנו לא השכיל ללמוד מן העבר- נלמד את הקטע כולו:) א,י) הבה נתחכמה לו – רמב"ן:לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה...בתחילת דבריו, מסביר הרמב"ן כי גזירת הרג היהודים, כפי שנראית מפשטות הפרשה, איננה מתקבלת על הדעת, משלש סיבות- א. זו בגידה גדולה- אמנם, פרעה אינו מצטיין במוסריותו, אך גם הוא אינו יכול להיות כה כפוי טובה ולבגוד בעם שכה היטיב עם עמו ב. העם המצרי ובעיקר- ראשי השלטון המצרי לא יקבל התנהלות שכזו. ג. קל וחומר  בני ישראל לא יהיו מוכנים לקבל גזרת השמדה שכזו. וכיון שהם עצומים במספרם, הם יילחמו מלחמת חורמה בגזרה שכזו, ובוודאי יוכלו לה. אם כן כיצד הצליח בכל זאת פרעה?אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם...מילות המפתח הן: "דרך חכמה"- יש תהליך פסיכולוגי ארוך ומחוכם, הנעשה בשלבים, ונועד לשנות את יחס המצרים כלפי היהודים. הגזירות הקשות באות רק בסוף התהליך, לאחר שכבר הוכשרה דעת הקהל המצרי כנגד היהודים. לאורך כל הדרך פרעה איננו מציג עצמו כנלחם וכרודף יהודים, דבר שלא יתקבל, כאמור,אלא פועל בסתר כנגדם. ומכאן מפרט הרמב"ן את השלבים: ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מ"א ט כא).בשלב הראשון פרעה מטיל מס כספי על היהודים.לטענתו, אין הדבר מעיד על שנאתו ליהודים- פשוט, הם הגיעו לארץ מיושבת וחייבים לשלם מס לתושבים הקבועים שבנו את הארץ. יש רווח כספי גדול, אךמעשה זה גם הופך את היהודים ממושיעי הארץ למנצליה. נוצרת אבחנה ברורה בין תושבי המקום לבין הטפילים. המעשה איננו מוצג לציבור כנובע משנאת הזרים,אך בהחלט יוצר מחשבה מחודשת אצל הציבור ביחס אליהם. הם כבר לא חלק מהחברה,אלא נטל. ולהרויח כסף מהם בוודאי כדאי...ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם: בשלב השני כבר נעשה נסיון להיפטר פיזית מהיהודים, על ידי הריגת היילודים,אך הדבר נעשה בסתר, ואפילו היהודים לא יודעים מכך! ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם. והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. בשלב השלישי, נאמר אמנם בכתוב: "לכל עמו", אך הרמב"ן מפרש שאין כאן גזירה רשמית ברורה וידועה, אלא יצירת תחושה אצל המצרים שדמם של היהודים זול יותר, ואם מצרי יסתבך עם מצרי ישלם על כך ביוקר, אך בהסתבכות עם יהודי תמיד יד המצרי תהיה על העליונה. מערכת המשפט מסתרבלת כשמדובר ביהודים, ולכן אם מישהו יפגע ביהודי הוא יודע שלא יקרה לו כלום. התהליך המתמשך יוצר אצל המצרים תחושת ניכור וזילות כלפי היהודים, ואז מגיע השלב הבא, ובו המצרים יוזמים חיפושים ונכנסים לבתי היהודים- וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו (להלן ב ג(:ונראה שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה, וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו"ר א כד), כי הכל התחכמות עליהם שלא יודע החמס.כאן מתייחס הרמב"ן לסיפורו האישי של משה- כיצד נשאר בחיים לאחר גזירה זו? הרמב"ן מעלה מספר אפשרויות, ביניהן-"כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו"- דווקא גידולו של משה בבית פרעה מהווה אליבי מוצק לפרעה שאין לו דבר נגד היהודים. אמנם נכון שמבחינה סטטיסטית היהודים מוכים ונפגעים, אך הכל ביד המקרה ואין לשלטון יד בדבר! ומכאן לפתרון השאלה שהצגנו בראשית דברינו- מדוע העם מאשים את משה בהריגת היהודים? טענת העם היא ,כי עתה לאחר שמשה פועל בגלוי כנגד השלטון, שוב לא יצטרך פרעה להתחכם ולהרוג יהודים בסתר. תהיה לו טענה כי היהודים מורדים בו והם כפויי טובה ועל כן ניתן להילחם נגדם בגלוי:וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם)להלן ה כא), כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה: משה ואהרון בעמידתם לפני פרעה מקילים על פרעה את מלאכת ההריגה , ועתה הוא כבר יכול לנהל מלחמה גלויה שתיגבה קרבנות רבים מאד. וכפי שכתבנו בראשית דברינו , יש מקום לעשות הקבלות כואבות לנעשה כנגד עמינו במשטר הנאצי- גם שם היהודים חשו רצויים ומקובלים בקרב עמם, אך בתוך תהליך שאף הוא החל בגזירות כלכליות שאולי נראו סבירות בתחילתן,הגיע למצב שהוקמו מחנות השמדה ... אין חדש תחת השמש, ובלימודינו את פרשיות התורה עלינו לא רק לראות בכך שעור בהיסטוריה, אלא ללמוד ולהפיק מכך לקחים למציאות חיינו! ב. המיילדות - עשו או לא עשו? הפעם נפנה  לפרשנות חסידית לפסוקים , מאת ה"שם משמואל" (להלן- הש"מ) מבית סוכאטשוב. בחסידות זו של גור, ישנו שילוב נפלא של גישה חסידית (פרשנות רגשית מן הלב) ולמדנות (שכלתנית), שניתן למצוא בסדרה זו ("שם משמואל") אך גם ב"שפת אמת" ובשו"ת "אבני נזר" "אגלי טל" ועוד. פרעה כידוע ציווה את המיילדות להרוג את הילדים, אך הללו סרבו, ופרעה בא אליהן בטענה:"ויאמר אליהן מלך מצרים מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים".הש"מ מתקשה: יש לדקדק במה שאמר לשון עשיתן,שבמה שהחיו אותם זה העדר עשייה שלא המיתו אותם ואיך יצדק בזה לשון עשייה? אמנם רש"י כבר מפרש את הביטוי החיובי: ותחיין את הילדים- שהיו מספקות מים ומזון, אך וודאי שפרעה לא ידע מכך, שהרי אם סייעו בגידולן, וודאי היה כעסו רב, ולא היה מסתפק בתירוצן- "כי חיות הנה"!והנה הש"מ מסתייע בפרוש אביו לפסוק  בעריות :ונכרתו הנפשות העושות, אף דאשה קרקע עולם ולא עושה מעשה, מכל מקום ההנאה נחשבת כמעשה. מדוע גם האשה נענשת? הלא רק הגבר פועל? אלא, האשה נחשבת כעושה ולמרות שהיא פאסיבית , אך הנאתה נחשבת למעשה- ומכאן מקיש לענייננו :ולזה יש לומר שהצדיקות הללו במה שהחיו את הילדים היו מלאות שמחה ופניהן מצהילין מרגשת קודש...וזה שהוכיחן פרעה- מדוע עשיתן- שהייתן כל כך נהנות במה שלא מילאתן את ציווי עד שנחשב לכן לעשייה...והן השיבו לו: כי חיות הנה-שצורת האיש הישראלי ליהיות בחיות ושמחה...טענת פרעה היתה על כך שהיו מרוצות מכך שגזרתו לא נתקיימה. שביעות רצון זו נחשבת לעשייה בפועל, (כפי שלמדנו בפרשת העריות) ועל כן כעס. תשובתן של המיילדות היתה שטבעו של היהודי להיות תמיד בשמחה גם כשהמציאות קשה. ומכאן ממשיך הש"מ לענין דומה: והנה כתיב: ושמרו בני ישראל...לעשות את השבת- והמפרשים דקדקו בלשון לעשות, שהלא שבת היא שביתה ממלאכה, שהיא שב ואל תעשה...ולפי האמור יובן, שצריך אדם להיות נהנה משמירת שבת ופניו מצהילין, ועל כן חשוב כמעשה. וברעיון זה מסביר הש"מ גם את סיום המשפט: לעשות את השבת לדורותם: עפ"י מה שדקדק אבי...מרש"י בסנהדרין (נח.) דאם נהנה מדבר ,נדבק בו ואם אינו נהנה אינו נדבק בו, ועל כן מצוות שבת היא לעשות, היינו שיהיה נהנה משמירת שבת, ובזה תיהיה לו דביקות לשבת ונשאר ממנו לדורות. השמחה וההנאה מקדושת השבת גורמת לכך שהקדושה נשארת ונדבקת באדם גם להמשך השבוע.לסיום מגיע למסקנה דומה גם ביחס ללמוד תורה: וממוצא הדברים הוא לימוד לכל איש שלעומת שהוא נהנה מלימוד התורה ומתפילה ומעשיית המצוות, לעומת זה נעשה דבוק  בהן ונשאר ממנו להבא, ואם לאו- לעומת שבא כן ילך. השתדלתי גם לשמר את לשונו היפה והפשוטה של הש"מ ולא רק את הרעיון הנכבד.ונקווה גם אנו לא רק לשמור ולעשות, אלא גם לעשות זאת בהנאה ובשמחה כפי שמחנכת החסידות, ובכך עשייה זו תימשך ותתמיד. ג.הפטרת פרשת שמות: הפעם נחרוג ממנהגנו, ונעסוק גם בהפטרת השבת. זאת כיון שיש משהו מיוחד בהפטרה זו- הפטרת פרשת שמות אינה אחידה; מנהג אשכנז הוא לקרוא את "הבאים ישרש יעקב"(ישעיהו כז,ו-כח,יג וכט,כב-כג) ואילו מנהג עדות המזרח הוא להפטיר ב"דברי ירמיהו" (ירמיהו פרק א'). פיצול זה הוא מרחיק לכת ולא מצאנו דוגמתו בשאר הפטרות השנה. פרופ. ישעיה ליבוביץ' מעיר כי מנהג הספרדים ברור, ויש הקבלה ברורה בין הקדשתו של משה לבין הקדשתו של ירמיהו הנביא (שניהם לא ששו לתפקיד). וביחס למנהג האשכנזים, כותב: (עמ' 207):"לא זכיתי להבין,וגם לא מצאתי בשום מקום הסבר לכך, מדוע נבחרו כהפטרה על פי מנהג האשכנזים, דווקא אותם פסוקים ...הפסוק הראשון בהפטרה פותח במילים: הבאים ישרש יעקב...-אפשר אולי לומר כי יש קשר לכך עם הפסוק הפותח את פרשתנו- ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה... –אולם סמיכות זו היא פורמאלית גרידא ואיננה עניינית,ואילו עיקר דברי ישעיהו בהמשך הם דברי התוכחה הגדולה לאפרים ואין לזה שום קשר למצרים, ואין צריך לומר לשעבוד מצרים או לגאולת ישראל." נעזר בדברי הרב משה ליכטנשטיין  ראש ישיבת "הר עציון" :נראה, ששורש העניין הוא בכך ששני נושאים מרכזיים מעסיקים את התורה בפרשת שמות ושניהם עולים על במת התורה לראשונה בפרשה זו. הראשון הוא גלות ישראל ושעבודם ע"י עם זר, והשני הוא נבואת משה רבנו.נקודת המפגש שביניהם ברורה והיא מינויו של משה להיות מושיען של ישראל, אך כתוצאה מכך יש בפרשה שני מהלכים משמעותיים ביותר המלווים אותנו בהמשך התורה ומופיעים כאן לראשונה. כפל העניינים הוא העומד בבסיס שני המנהגים. כל אחד מהמנהגים התמקד באחד משני העניינים הללו וכך נוצר הפיצול; המנהג האשכנזי החליט להקדיש את ההפטרה למציאות של גלות, מתוך הנחה שזה הוא מוקד העלילה של פרשת שמות, ובחר בהפטרת ישעיהו כאחד מן הפרקים הרבים בתנ"ך העוסקים בנושא הזה, ואילו המנהג הספרדי מתייחס למשה ותפקידו כנביא הנשלח לגאול את העם, וזאת מפאת מרכזיות תפקידו של משה ומעמדו בכלל התורה. לשם דיון בנבואת משה, הקדשת ירמיהו היא הבחירה המתבקשת, היות ואף ירמיהו נשלח לעם כנביא האמור להדריך אותם הדרכה רוחנית-היסטורית. נבואת "הבאים ישרש יעקב" לקוחה מישעיהו פרקים כ"ז-כ"ח והיא כתובה בסגנונו המליצי של ישעיהו. כלל הפרקים הללו שההפטרה נמצאת בתוכם מאופיינים ע"י שפה קשה המכילה משחקי מלים, חזרה כפולה על מלים וצלילים, תחביר תמציתי המוותר על מלות מעבר ושימוש רב בדימויים...במסגרת זאת, נמנע מלהיכנס לדיון על כך ורק נעיר את תשומת לב הקורא לעצם התופעה.