הדפסה
פרשת שבוע - שמות

זעקת הנתונים תחת הבניין, חנן פורת לפרשת שמות

וישב משה אל ה' ויאמר:

א-דני, למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני

ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה

והצל לא הצלת את עמך! (ה', כ"ב-כ"ג)

***

משה רבנו – המושה את ישראל מתהומות השעבוד והייאוש, הוא המנהיג הדגול שלא היה כמותו בתולדות אנוש.

אך גם משה איש האלוהים, בן אנוש הוא, וגם הוא אינו חף משגיאות ומחולשות.

אפשר שדווקא בשל כך ניתן להזדהות עם דמותו ולדבוק במידותיו בלא תחושת התבטלות גמורה המונעת כל שיג ושיח עמו, כלשון האשה הצרפית לאליהו בספר מלכים (א' י"ז, י"ח): "מה לי ול?ך איש האלהים".

מנהיגות במשבר

ואכן בסוף פרשת שמות אנו עדים לכאורה למפולת רוחנית קשה של משה, כבר בראשית דרכו כמנהיג.

זה עתה התייצבו משה ואהרן לפני פרעה וקראו באזניו:

כה אמר ה' אלהי ישראל: של?ח את עמי... (ה', א')

האומנם ציפו כי מיד עם בואם יפרוש פרעה לפניהם שטיח אדום ויאמר: רק לכם ציפיתי וכולי לשירותכם...

הן היה צפוי שתשובתו תהיה:

לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח. (ה', ב')

יתרה מזו: כבר במעמד הסנה הודיע הקב"ה למשה:

ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך, ולא ביד חזקה. (ג', י"ט)

והדבר לא נפל על משה כהפתעה. כיצד אפוא נשבר משה כבר בראשית המאבק והתריס:

למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני

האבן עזרא והרמב"ן מנסים אמנם להקל מעט מחומרת דבריו של משה.

לדעת האבן עזרא, נסובה תלונת משה על הכבדת העול יותר ממה שהיה קודם בואו:

חשב משה כי מעת דברו אל פרעה יקל מעליהם עו?לם, והנה הוא הכביד העבודה עליהם.

הרמב"ן לעומתו מדגיש פער הזמן מאז בוא משה אל פרעה ועד תחילת מכות מצרים:

...אבל חשב משה כי יביאם עליו תכופות זו אחר זו בימים מועטים, וכשראה שעברו ימים רבים, אז חשב משה כי 'ארוכה היא'... ואמר למה הרעותה לעם הזה למהר לשלוח אותי קודם שהגיע הקץ...

אך גם אחר הדברים האלה עדיין צורבים דברי משה המוטחים כלפי מעלה בתוכנם ובסגנונם גם יחד.

ואכן חז"ל במסכת סנהדרין (קי"א, ע"א) מבקרים בחריפות את דברי משה ואומרים:

אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין. הרי כמה פעמים נגליתי אל אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הרהרו על מידותי... ועכשיו אתה אומר לי "והצל לא הצלת את עמך"? -

"עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה..." (ו', א'): במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלושים ואחד מלכים (בעת בכיבוש הארץ).

והמדרש בשמות רבה (כ', כ"ג) מוסיף ומחדד:

מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ.

אך לעומת דברים חמורים אלה בגנות משה, מצינו מדרש אחר מופלא בשמות רבה (ה', כ"ב) ובו מחלוקת בין ר' ישמעאל ור' עקיבא להבנת פשר דברי משה:

מהו - "והצל לא הצלת"?

ר' ישמעאל אומר: והצל לא הצלת – ודאי

(היינו – שלא האמין משה בגאולה. ("ידי משה" שם)).

ר' עקיבא אומר (-כך אמר משה):

יודע אני שאתה עתיד להצילם,

אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבניין?

באותה שעה בקשה מידת הדין לפגוע במשה.

וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר,

לא פגעה בו מידת הדין.

אנא, קצת יותר מהר!

דבריו הנחרצים של ר' ישמעאל נראים במבט ראשון כפשוטו של מקרא, אך דבריו הנוקבים של ר' עקיבא מכוונים לעומק פשוטו של מקרא.

חלילה – אומר ר' עקיבא – לחשוד במשה שלא האמין בגאולה העתידה, אבל זעקתו היא זעקת הכאן והעכשיו של עם המתפתל בייסוריו.

משה מתייפח לפני ריבון העולמים ואומר: אין לי ספק שבוא תבוא הישועה. אבל ראה מה קורה בינתיים: יום יום נהרגים ילדים קטנים, יום יום הולכת ומתארכת רשימת האלמנות והיתומים; האומנם לא אכפת לך באותם ילדים ההופכים לב?נים לבניין בעודם חיים? האם נגזרה עליהם גזירה להיות "שמן בגלגלי המהפכה"?

היה נא קצת יותר 'אנושי' אלינו, אב הרחמים, וחוש לגאלנו כי "עייפה נפשנו להורגים".

אמנם מידת הדין "באה חשבון" עם משה – על שערער על דרכי ה' ועל שאיבד כביכול את הפרספקטיבה ארוכת הטווח, "מקוצר רוח ועבודה קשה". אבל ריבון העולמים שעינו העליונה כולה חסד, צופה ומבין לנהמת ליבו של משה, וגוער במידת הדין: הרפי ממנו, וכי אינך רואה שהוא מתייסר בצערם של ישראל.

יתרה מכך: אף תשובת הקב"ה למשה: "עתה תראה את אשר אעשה לפרעה..." ניתנת להתפרש לדעת ר' עקיבא לא כעונש: עתה תראה ולא מאוחר יותר, אלא כבשורת נחמה: נעניתי לך ולא אתמהמה עוד, עתה תראה כיצד אחיש ישועה.

ואכן דברים מעין אלה אומר הרמב"ן:

עתה – בעת הזאת, בקרוב, תראה אשר אעשה לפרעה,

כי לא אאריך לו כל כך כאשר חשבת?.

***

ובשולי הדברים נוסיף ונאמר דברים היפים גם לדורנו:

קול בכיים של "הנתונים תחת הבניין", מאז ועד היום, אסור שיביא אותנו "להסתפק במועט" ולהתפשר על יעדי הגאולה השלמה. אבל זכאים אנו לאחוז בשיפולי גלימתם של משה רבנו ור' עקיבא ולומר לריבון העולמים:

דיין אלמנות ואבי יתומים, חוסה נא על עמך ואל תתעלם מבכיים של הנתונים תחת הבניין.

תמהר ישועה ותחיש גאולה ותשוב לציון ברחמים רבים.

מדרשיר

כותרת המאמר "זעקת הנתונים תחת הבניין" לקוחה מדברי ר' עקיבא בשמות רבה (ה', כ"ב), השם בפי משה דברי התרסה נוקבים כלפי שמיא:

יודע אני בך שאתה עתיד להצילם,

אלא מה אכפת לך באותן הנתונים תחת הבניין?

בדברים מזעזעים אלה של ר' עקיבא עוסק המאמר כולו, והוא מבקש לעמוד בעקבותיהם על המתח הגדול הנגזר מעצם הפער שבין הראייה האלוהית ארוכת הטווח לבין המציאות האנושית המתפתלת בייסוריה כאן ועכשיו.

אך הנה ר' עקיבא עצמו המשמש כאן סנגור לדבריו הבוטים של משה, מציב כבתמונת ראי הפוכה את דמותם של אותם ילדים רכים הנתונים תחת הבניין, ומלמד אותנו שאין ה' יתברך מתעלם מהם כלל והם שרויים במחיצתו תחת כיסא הכבוד.

על הפסוק מעולף הסוד בפרשת משפטים (שמות כ"ד, י'):

ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר

וכעצם השמים לטהר.

אומר ר' עקיבא על פי המדרש המובא בתורה שלמה:

...שהיתה אמו רומסת בטיט ונתערב בנה במלבן

והיתה צועקת על בנה ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד

ועשה אותו לבנת הספיר למטה מרגליו של הקב"ה לזכור צרתן,

ועליו נאמר: "כי דורש דמים אותם זכר".

***

אין ספק בליבי שבשעה שכתב נתן אלתרמן בעיצומה של השואה את שירו קורע הלב "מכל העמים", המו באזניו דברי ר' עקיבא על אותם ילדים הנתונים תחת הבניין. ואף אם לא הכירם, שמע ממרחקים את הד קולם בשעה שכתב את השורות המצמררות:

"שאתה בחרתנו מכל הילדים

לה?רג מול כסא כבודך.

ואתה את דמנו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדך".

ובשולי הדברים חש אני צורך להוסיף בנימה אישית.

בקוראי שיר זה לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, האם התרסתו הנוקבת של נתן אלתרמן מכוונת רק כלפי שתיקתו האפיפיור היושב על הכס הקדוש

ש"לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל

לעמד יום אחד בפ?ו?גרום.

לעמד יום אחד, יום אחד ויחידי,

במקום שעומד בו שנים כמו גדי

ילד קט,

אלמוני,

יהודי",

או שמא מכוונת מחאתו גם כלפי שתיקתו הרועמת של ריבונו של עולם, והוא נוטל במכוון את הביטוי מתפילת המועדים "אתה בחר?תנו מכל העמים" כדי להפנותו בנימה סרקסטית גם כלפי כסא הכבוד שלא נזדעזע כביכול...

...אך גם אם מבקשת האוזן הרגישה לשמוע במילים אלה צליל כבוש של מחאה כלפי שמיא (לפחות בנוסח ר' עקיבא), הנה באות המילים החותמות את השיר ומשיבות אותנו בקול צלול וחד אל אותם רוצחים ושותקים כאן על פני האדמה, שמהם עתיד להיפרע ריבונו של עולם. "כי דורש דמים אותם זכר" לא שכח את צעקות האימה והפחד:

"ואתה תבקשנ?ו מידי הרוצחים

ומידי השותקים גם יחד".

מכל העמים / נתן אלתרמן

בבכות ילדינו בצל גרדמים

את חמת העולם לא שמענו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

מנורוגים, מצ'כים, מבריטים.

ובצעד ילדינו אלי גרדמים,

ילדים יהודים, ילדים חכמים,

הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים –

הם קוראים רק לאם: אל תביטי.

ואוכל הגרזן בימים ובליל,

והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום

לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל

לעמד יום אחד בפוגרום.

לעמד יום אחד, יום אחד ויחידי,

במקום שעומד בו שנים כמו גדי

ילד קט,

אלמוני,

יהודי.

ורבה דאגה לתמונות ופסלים

ואוצרות-אמנות פן יפצצו.

אך אוצרות-אמנות של ראשי-עוללים

אל קירות וכבישים ירצצו.

עיניהם מדברות: אל תביטי, האם,

איך שורות ארכות הנחנו.

חילים ותיקים וידועים לשם,

רק קטנים-בקומה אנחנו.

עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:

אלוהי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים

להרג מול כסא כבודך.

ואתה את דמנו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדך.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים

ואתה מלקטו במטפחת,

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים

ומידי השותקים גם יחד.