הדפסה
פרשת שבוע - שמות

מעמד הר סיני ושורשה בעקידת יצחק

מאת ר' ירון ניסנהולץ

ידועה שיטתו של הרמב"ן ביחס לסיפורים המופיעים בספר בראשית, שהם כולם בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים". בדרך כלל ישומה של גישה זו באה לידי ביטוי בניתוח פרטי של כל סיפור בפני עצמו, ובחינת ההשלכות העולות ממנו על העתיד. ברם, ניתן לישם את העקרון הזה גם על המבנה הכללי של ספר בראשית, ולראות בו גרעין ושורש למהלך ספר שמות, ומתוך הדברים נברר גם את שורשו של מעמד הר סיני.

ספר שמות עוסק בשלושה ארועים מרכזיים, שהיוו תחנות יסודיות בדרך לגיבושו של עמ"י כעם ה' - יציאת מצרים, מעמד הר-סיני והקמת המשכן. מתוך התבוננות בספר בראשית, ניתן לראות במבנהו "תמונה ראי" של ספר שמות.

התורה פותחת בבריאת העולם, עולם שנברא בכ"ב אותיות ומתוך "אסתכל קודשא בריך הוא באורייתא וברא עלמא". המקבילה של בריאת העולם בספר שמות הוא הקמת המשכן, שהרי העולם לא נברא אלא מפני ש"התאווה הקב'ה לעשות לו דירה בתחתונים" (תנחומא נשא פרשה טז) ואין לך השראת שכינה ו"דירה" יותר עליונה מאשר "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ, לד). אמנם כבר ירדה שכינה לעולם במעמד הר סיני, אולם קביעות השכינה בעוה"ז עד כדי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - התחברות אל כל פרט ופרט כפי שפירשו חז'ל - לא היתה עד הקמת המשכן. ואכן, חז'ל כבר הורו לנו על הקשר בין בריאת העולם להקמת המשכן ברמזם על יחודו של מקים המשכן "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ" (ברכות נה, ב). כשם ששמים וארץ נוצרו מאבני היסוד הרוחניים של המציאות, כך גם המשכן שהוא ליבו של העולם היה מוכרח להוצר על ידי אותם יסודות.

מהעבר השני של ספר בראשית אנו פוגשים את ההפך הגמור לקדושה ולמגמת הבריאה - מצרים וטומאתה. הספר מסתיים אמנם בבני יעקב שנמצאים במצרים, אולם במהלך קורות יעקב ובניו במצרים אנו מוצאים רמזים למה שיקרה לבניהם ביציאתם ממצרים. לדוגמא: יוסף, שבשלב הראשון הינו הנציג של מלכות פרעה, משלח את האחים ברכוש גדול ומיד אחר כך רודף אחריהם - רמז לבני ישראל שאף הם יצאו ברכוש גדול ופרעה ירדוף אחריהם; כאשר מעלים בני יעקב את אביהם לקבורה בארץ ישראל נהיה רעש גדול בארץ כנען "וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים..." (בראשית נ, יא) ובמקביל לכך "נמגו כל ישבי כנען" (שמות טו, טו) בעקבות יציאת ישראל ממצרים.

לאחר שמצאנו את שרשי יציאת מצרים והקמת המשכן, נשאלת השאלה מהו הארוע בספר בראשית המקביל למעמד הר-סיני? בכדי למצוא את התשובה לשאלה זו, נתבונן ביחס שבין האבות לארועים המרכזיים בספר בראשית.

אברהם אבינו, שמדתו מדת החסד, קשור באופן מהותי ופנימי לבריאת העולם - "עולם חסד יבנה". בעוד שהקמת המשכן היוה את שיא השראת השכינה בתחתונים, הרי שאברהם הוא זה שהחל בתהליך זה, וכפי שמבטאים זאת חז'ל "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון" (ברכות ז, ב). בניגוד לשאר האבות שהם יותר קשורים לריכוזיות האלוקית בעולמנו (יצחק לארץ ישראל, ויעקב לעם ישראל), הרי שאברהם אבינו הוא "אב המון גוים", עד כדי כך שגר שמתגייר יכול להביא ביכורים ולומר "אבותינו" שהרי הוא בנו של אברהם אבינו! התפשטות מידתו של אברהם מתאימה לבריאת העולם הכללי, ובסופו של דבר לאחד ממטרות המשכן/מקדש "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים" (ישעיהו ב, ב). יעקב אבינו שייך כמובן לסיום הספר - הירידה למצרים. חייו של יעקב רצופים בעליות וירידות, בגלויות ובגאולות, וביטוי מובהק לחייו המורכבים נמצא בכפילות שמותיו: מצד אחד "יעקב" - בחינת עקב, ירידה וגלות, ומאידך "ישראל" - ישרות ועליה כלפי מעלה, גאולה. בסוף ספר בראשית נטבעה בעם ישראל קללת הגלות, אולם כפי שראינו לעיל הוכנה לו גם היכולת לצאת מתוך הנפילות והירידות. יעקב אבינו בחייו עובר את התהליכים הקשים הללו של גלות וגאולה, ובכך נטע בעם את יכולת הקיום וההתחדשות.

בבואנו לבחון איזה ארוע בספר בראשית מבטא יותר מכל את מהותו של יצחק אבינו, אין ספק שפסגת חייו היתה בפרשת העקדה. בעקדה נתעלה יצחק לדרגת "עולה תמימה" והגיע לעבודת ה' מתוך מסירות נפש עליונה.

לפי מהלך זה נמצינו למדים שהארוע המרכזי בספר בראשית המקביל למעמד הר-סיני בספר שמות הוא "עקדת יצחק". הכיצד? מוטיבים רבים משותפים לשני הארועים: בשניהם אנו מוצאים אדם שעולה להר ובמקביל "יורד" אליו הבורא; שני הארועים דורשים הכנה של שלושה ימים; במקביל לירידת הענן על ההר במתן תורה מופיע במדרש שאברהם זיהה את ההר הנבחר על פי ענן קשור ששכן עליו; ובמקביל לאילו של יצחק, שהוא לפי חז'ל אחד המקורות לתקיעת שופר בראש השנה, מופיע במתן תורה "וקול שופר חזק מאוד". חז'ל גם כן קשרו בין הארועים וכך נאמר במדרש שוחר-טוב: "סיני מהיכן בא? א"ר יוסי: מהר המוריה...ממקום שנעקד יצחק אבינו, אמר הקב'ה הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו נאה לבניו לקבל עליו תורה".

מה תוכנה של הקבלה זו? שני הארועים הללו מבטאים את אותו הרעיון ביחס לקשר בין הבורא ית' לעולמו. במתן תורה אנו מוצאים שבניגוד לדעתם של המלאכים ניתנה התורה האלוקית דווקא לבני אדם "קרוצי חומר" כדי שהם יגלו את ערכיה הנצחיים מתוך חיי העולם הזה, וכדברי המהר"ל (תפארת ישראל, כה(: "הכל מודים בעצרת דבעינן לכם שהוא יום שנתן תורה לישראל" (פסחים סח, ב) - וזה כי היום הזה התחתונים הם עיקר במה שירד השם יתברך עם כל העליונים לתחתונים לתת תורה לתחתונים"

ענינה של התורה להתגלות בארץ, וכפי שמדגיש הנביא "ומלאה הארץ דעה את ה'"- דווקא בארץ ולא בשמים. נראה לומר שזהו גם אחד המסרים החשובים של עקדת יצחק: אלמלא מנע הקב'ה בעד אברהם לשחוט את יצחק ניתן היה לחשוב שפסגת עבודת ה' הינה בהסתלקות מתוך העולם, אולם הקב'ה הורה לנו דרך העקדה שעבודת ה' ענינה קידוש החיים והעלאתם ולא התנתקות מהם.

בפרוס עלינו חג השבועות, עלינו להעמיק בתוכנו ענין יסודי זה, ולכוון את חיינו לקראת חיי קודש שיתפשטו אל מרחבי החיים כולם, בבחינת "וחיי עולם נטע בתוכנו".