הדפסה
פרשת שבוע - ויחי

'יעקב אבינו לא מת'

יעקב אבינו לא מת/ פנינה נויבירט

פרשת ויחי עוסקת, בין היתר, בפטירת יעקב. עיון מדוקדק בפשט הכתוב מגלה, כי אמנם מתוארת גויעתו ואסיפתו של יעקב, אך אין כל אזכור לעצם מיתתו של יעקב (בראשית מ"ט, ל"ג): "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו". פסוק זה עורר את השראתו של רבי יוחנן לטעון כי יעקב אבינו לא מת (תענית ה:): "אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? (אמרו לו – אם כך לשם מה ספדוהו וחנטוהו וקברוהו?) אמר ליה ... מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". כל עוד בני יעקב בחיים – אבינו יעקב בחיים. מה פשר מדרש זה מדוע דווקא יעקב לא מת? הרי גם האבות שקדמו ליעקב השאירו אחריהם זרע בר קיימא זאת ועוד -  טבעו של עולם הוא כי אבות מותירים אחריהם בנים, האם כל אב המותיר אחריו בן חי עודנו חי לפי המהר"ל (גור אריה לפרשת ויחי) לשם הבנת פשר המדרש ראוי להבחין בין חיים ארעי לבין עצמיות החיים: "ובכל אב בעולם היה ראוי לומר כך אלא שאין הבן יש לו חיים בעצם והחיים באדם מקרה כי הם חיים לשעה ומייד יוסר אבל דבר שיש לו חיות בעצמו כמו שהם זרע ישראל חיים קיימים תמידים וכדכתיב ואתם הדברים בה' אלקיכם חיים כולכם היום ודבר זה חיות בעצם". יעקב נבדל מיתר האבות, כל שנים עשר בניו הולכים בדרכו. בני ישראל אינם קומץ אנשים בני חלוף. יעקב הותיר אחריו אומה אשר לה עצמיות החיים, אומה השורדת את תלאות ההיסטוריה, אומה קדמונית אשר בניה חיים כולם היום, אשר נרה לא יכבה. ברם מדוע זכה דווקא יעקב להקים את האומה הישראלית הנושאת את שמו? באיזו תכונה התייחד יעקב אשר הביאה להנצחת חיותו התמידית? מסביר המהר"ל: "ועוד יש בזה דבר נפלא ונעלה ודבר מה ארמוז אם תבין – וידוע כי המיתה היא קצה וסוף. ודבר שאין לו קצבה אין לו מיתה. ומפני שיעקב אין מתייחס לו קצה, כי הקצה הוא לשני גבולים שהם קצה כי כאשר תניח ג' נקודות זו אצל זו אין לנקודה האמצעים קצה כלל. ומפני שיעקב הוא האמצעי בין אברהם ובין יצחק, והוא השלישי המכריע ביניהם, הוא כנגד הנקודה האמצעית שאין מתייחס לה קצה וגבול, ולפיכך יעקב אבינו לא מת, ודבר זה אמת וברור מאוד על פי החכמה". יעקב שונה מאברהם ומיצחק. אברהם לא היה בן לאב עברי, הוא היה חלוץ ופורץ דרך, הוא מיסד את מידת החסד, הפיץ את האמונה בא-ל אחד בעולם, פרס חסותו על אומות העולם – אב המון גויים. יצחק פילס לעצמו תוואי ייחודי לו. מידתו של יצחק היא מידת הגבורה. אל מול האוניברסליות בה דגל אביו היה יצחק איש שדה, עולה תמימה שמעולם לא יצאה את גבולות ארץ הקודש. בשונה מאברהם ומיצחק, יעקב מסמל את דרך המיצוע בין שתי האידאות הייחודיות של אבותיו. מידתו של יעקב היא מידת האמת המפשרת בין החסד ובין הגבורה. יעקב הוא "הנקודה האמצעית" – כפי שמכנה אותו המהר"ל. חדשנותו של יעקב נבעה מהעובדה שהוא המשיך את מסורת האבות שקדמו לו, והעבירה אל בניו. לעיתים אנו נוטים לזלזל בנקודה האמצעית, אנו נמשכים אל החדשנות, אל פריצת הגבולות, אל הפסגות והקוטביות. ברם מהארת המהר"ל אנו למדים, כי מושג החיות קשור ושלוב דווקא במיצוע, בשיגרה - באמת. מושג המוות אינו יכול אל דרך הזהב, המפשרת בין הקצוות. יעקב אבינו לא מת. הוא יעקב ישורון, ההולך בדרך הישר, בתוואי  אבותיו בדבקות ובהתמדה יום יומית, אשר היא מקור הריגוש האמיתי – ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.