הדפסה
פרשת שבוע - ויחי

מלכותו לעד

פרשתנו עוסקת בצואתו של יעקב לבניו לפני מותו. אולם צואה זו אינה כפי שאנו נוטים לחשוב כלולה ב"ברכות" המפורשות, שהרי אלו הן רק בגדר מידות ותיאור אופיים של השבטים השונים. אולם לאחר מכן נאמר "ויברך אותם איש כברכתו בירך אותם" וכאן טמונה הצואה האמיתית של יעקב לעם ישראל, באמרו להם שהברכה תשרה בכך שהאחדות שלהם תתבטא בזאת שכל אחד ואחד יהיה על פי טיבו וטבעו ולא ישנה דרכו משום הבריות ולציין את הצורך של הקשר עם האחרים והשלמת האחדות בהתכללותם זה עם זה.

ומסיים יעקב בדרישה להצטרפות ולקישור אל אבותיו, כך שידעו שהחשיבות הרבה היא בעצם הידיעה שכולנו בני האבות ואב אחד לכולנו וכן את כך שזהו הדבר שיהיה ייחודי לעם ישראל לכל אורך ההסתוריה (בכך למשל ינסה בלעם לפגע בישראל, בניתוק העם מאבותיו ומהעבר ע"י כך שלא ידע בן מיהו אביו) וצריכים אנו לדעת שרק בלקיחת העבר עמנו ובקישור אליו נוכל להמשיך אל עבר ההווה על מנת להתקדם ולהיבנות לעתיד.
גם ההפטרה עוסקת במעין עניין זה, כאשר דוד המלך, הראשון שמתגלה בו צוואתו של יעקב ש"לא יסור שבט מיהודה" מצווה את בנו אחריו למען ידע היאך ינהג בשביל לקיים את דברו ותיכון מלכותו בכדי שהמלך הראשון הנקרא "בן דוד" יוכל להמשיך ולהנהיג את ישראל לכך שתקויים באמת צוואתו האחרונה של ישראל לבניו "עד כי יבא שילה".

ואולם באה ההפטרה גם להנגיד לנו את שני אישים אלו: בעוד אצל יעקב ישנה אחדות בין בניו בסוף ימיו וכלם מסובים סביב למיטתו, אצל דוד רק בן אחד זוכה להיות ליד מיטת אביו לפני מותו וישנו פירוד בין בניו.

וכך רק בקיום צוואתו של יעקב המוריש באמונה את בריתו של אברהם ע"י הנהגתו של שבט יהודה, יוכל שלמה בנו של המלך הראשון הנבחר משאר אחיו משבט יהודה, להצליח בקיום החוקים והמצוות ככתוב בתורת משה למען יקים ד' את דברו, אשר דבר אל דוד.

וכך לאחר שבפרשיות האחרונות עסקנו במשיח בן יוסף ובהפטרה עוסקים אנו במשיח בן דוד ההולכים ומתפתחים שניהם, בלימודה של ההפטרה והפרשה שצריך משיח בן יוסף לדעת שמשיח בן דוד הוא זה ההולך בראש, על אף קדימותו בצוק העתים, כמאמר הפס' "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה", שיורה יהודה ליוסף שהוא הינו לפניו. כי כן עדות ביהוסף שמו, שלמלכותו של יוסף יש סוף ושם השם אינו עדיין שלם ורק ע"י יהודה מתקיים ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד.

וכך דוד ויעקב שבשניהם מוזכר הביטוי הייחודי "ויקרבו ימי ישראל / דוד למות", שעליהם אמרו חז'ל שלא ניכרה בהם מיתה שימיהם מתו אך הם לא, ומשום כך דוקא פרשיות המיתה של האבות נקראות על שם החיים ("חיי שרה" ו"ויחי") להורות על הנצח שבקיום צואתם ודרכם, שהרי הם חיים וקיימים בכך ש"נצח ישראל לא ישקר", האידיאה הישראלית נצחה (מלשון נצח). השאיפה אל הנצח מנצחת היא את המוות. וזהו לענ"ד "בלע המוות לנצח", כאשר  המוות יתקפל וייבלע ע"י הנצח, בנצחיות הרעיון והדרך, אזי "ומחה ד' אלקים דמעה מעל כל פנים" וזה עצמו יהיה בחינת "וחרפת עמו יסיר" בהיודע כי "נצח ישראל לא ישקר".

מצווים את בניהם אחריהם ומברכים אותם להצלחת דרכם בחיבור חיי הבנים עם דרך האבות ושלמה בברכתו של דוד אביו אליו, זוכה "ותיכון מלכותו מאד" לקיום ברכתו של יעקב ליהודה, עד לכינון הממלכה מחדש בהנהגתו של משיח בן דוד שיבא ויגאלנו בב"א.

(ירחם שמשוביץ, מתוך www.yba.org.il)