הדפסה
פרשת שבוע - ויחי

פרשת ויחי תש"ע

 

מי מצפה לישועת ה'?

 

הפעם ברצוני להתייחס לפסוק הקצר בתנ"ך, פסוק בן שלש מילים בלבד (ואגב הוא אינו יחיד.מצא...):

 

                        לישועתך קיויתי ה'    (בראשית,מט,יח)

פסוק זה נמצא בברכתו של יעקב, ולכאורה אין פה כל בעיה , לא בעיה רעיונית ולא בעיה לשונית , ואף על פי כן רבו בו הפירושים, דבר המעיד על קושי. הבעיה היא במיקומו באמצע הברכות. לו הברכה היתה נפתחת בפסוק זה, לא היתה בעיה- היינו אומרים כי לפני הברכות יעקב מציין לבניו את הצורך התמידי בישועת ה'. גם אם הפסוק היה חותם את הברכות לא היינו מתפלאים. אך הפסוק "תקוע" באמצע הברכות, בסוף ברכת דן , והדבר מעיד כי יש עניין מיוחד לשבט זה הקשור לישועת ה'.

נתמקד במספר פרושים לענין (מובאים גם בספרה של נ. ליבוביץ'):

א.רש"י: נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו וסופו לומר (שופטים טז) זכרני נא וחזקני נא אך הפעם:

 ב. עקדת יצחק:  ולפי שהישועה שהמיתה בצידה אינה ישועה, חזר הדיבור נוכח   פני ה' ואמר:  לישועתך קיויתי  ה'.

שני הפרשנים מקשרים את הפסוק לשמשון שיצא משבט דן. שניהם גם מקשרים זאת לארוע הטרגי שבו שמשון מוצא את מותו בבקשתו-תמות נפשי עם פלישתים.  ההבדל ביניהם הוא, שרש"י מבין שפסוק זה הוא בקשתו של שמשון, המבקש את תשועת ה', בעוד שעקידת יצחק מבין שזו תפילה של יעקב אבינו, שרוצה שתשועות ה' לישראל לא תיהינה במתכונת זו (שהמושיע מת). גם הרמב"ן מקשר את הפסוק לשמשון:

ג. הרמב"ן:  לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו זולתי שמשון שהוא הנחש הזה, כדכתיב (שופטים ב יח) והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט. והוא היה האחרון לשופטים, כי שמואל נביא היה ולא נלחם להם, ובימיו מלכו המלכים, וכאשר ראה הנביא תשועת שמשון כי נפסקה אמר: לישועתך קויתי ה', לא לישועת נחש ושפיפון, כי בך אושע לא בשופט, כי תשועתך תשועת עולמים:

הרמב"ן איננו מקשר את הפסוק לארוע זה או אחר בחיי שמשון, אלא לשמשון כמייצג את  תקופת השופטים (כיון שהוא החותם את התקופה). בדבריו הקצרים מסביר הרמב"ן את הבעייה שהיתה קיימת בתקופת השופטים: בתקופה זו ישנו ממצב החוזר על עצמו לאורך הספר כולו-

ויעשו בנ"י את הרע בעיני ה'-----מגיע עם שמציק לבנ"י----------העם מתפלל לה'-----------ה' שולח שופט שמושיע את העם------------ותשקוט הארץ x   שנה -----------ושוב ויעשו בנ"י את הרע....

ספור זה חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים לאורך הספר כולו. והקורא תמה ושואל: האם לא למדו ממצבם בעבר? האם לא הבינו שאם יעשו הרע בעיני ה' יבואו צרות ויאלצו לחזור בתשובה, ומדוע חטאו מלכתחילה? ניתן לומר שאכן לא לומדים מההיסטוריה והעבר נשכח, אך דומה שהתשובה עמוקה יותר: אמנם הנביאים זועקים לעם לשמוע בקול ה' כדי שלא יעברו את מסכת התלאות והצרות, אך דומה שלעם יש הסבר שונה למצב הרע החוזר על עצמו. טענת העם היא כי הבעיה של עם ישראל היא בכך שאין הם מתנהגים כמדינה נורמלית- לכל עם יש מלך ויש צבא ששומר על ריבונותו ועצמאותו. אך עם ישראל מחולק לשבטים שבטים כל אחד דואג לעצמו בלבד, ואין שום מנהיגות שמרכזת עוצמה ושלטון. לכן אין פלא שהעמים מסביב מנצלים זאת ומציקים לעם. ואז קם שופט ש"תופס יוזמה" ומושיע את העם, אך לאחר הנצחון שב לביתו והכל חוזר לקדמותו. אמנם הארץ שקטה כמה עשרות שנים אך בינתיים השופט מזדקו, ושוב העמים מנצלים את החולשה ותוקפים. אז קם לו שופט אחר ומושיע, אך בתום המלחמה חוזר הביתה והעם נשאר ללא מנהיג וללא צבא. הפתרון מבחינת העם- שיקום מלך, יארגן צבא, ואז לא יתנכלו לעם ישראל. לכן מוצאים אנו את העם ממש מתחנן לגדעון שישאר.

 בכך ניתן להבין את התנגדות שמואל לבקשת העם למלך. הרי התורה מצווה-שום תשים עליך מלך-ומדוע שמואל מתנגד? תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, אך בדרך שהסברנו הדבר מובן: מלך הוא דבר מצוין כאשר העם עובד את ה' ורוצה במלך  כמתווך לעבודת ה'.אך בתקופת השופטים העם רוצה במלך לא כדי לעבוד טוב יותר את ה' אלא כתחליף. יהיה לנו מלך שיארגן צבא, ואז לא נזדקק לתשועת ה'. אחת התשובות שמביא המדרש לשאלת פרשת המלך היא : "שהקדימו על ידן". הבעיה בעיתוי ולא בעצם הבקשה. באותו זמן שהעם חיפש מלך כתחליף לעבודת ה'- אין זה הזמן המתאים למלך.

ונחזור להסבר  הרמב"ן לפסוק- שמשון הוא  המסמל את תקופת השופטים בכך שחותם תקופה זו. יעקב אבינו מסביר את בעיית התקופה- לישועתך קיויתי ה'- העם לא מבין שהוא זקוק רק לישועת ה' ומחפש ישועה אחרת (בדמותו של המלך וצבאו).

התייחסות תקיפה לפרוש לרש"י (מבלי להזכירו בשמו) נמצא  בפרוש נכדו הרשב"ם, התוקף בחריפות את פרוש סבו (פסוק טז):

ד.  רשב"ם: המפרש על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל. וכי יעקב בא להתנבאות על אדם שנפל ביד פלשתים וינקרו את עיניו ומת עם פלשתים בענין רע? חלילה חלילה. אך על שבטו של דן נתנבא שהוא מאסף לכל המחנות...

הרשב"ם מבין ששמשון הוא מנהיג שלא עמד בציפיות וסרח, ולכן גם סיים את תפקידו בצורה טראגית כל כך. לכן, לא מסתבר שדווקא אותו יראה יעקב אבינו בחזונו. וכי אין מנהיגים ראויים יותר שעליהם יתנבא הנביא? לכן מבין שהנבואה מתייחסת לשבט כולו שהיה המאסף, וממילא ניצב בחזית מול האויבים. הוא זה שנזקק לישועתו המיוחדת של הקב'ה.

אמנם ישנם פרשנים בודדים המקשרים את הפסוק לשבט גד שהרי לאחר  פסוק זה מופיעה ברכת גד- למשל:

ה. שד"ל: כשבא לברך את גד...כי גד עניינו מזל טוב...אך נמלך מיד מעצתו וראה כי בה' לבדו ראוי לבטוח ולא במזלות ובצבא השמים.

ו. בנו יעקב: בני גד אמרו: אנחנו  נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם, ומשה ענה: אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה', עד הורישו...

לשני הפרושים, יש בשבט גד בעייה של חוסר בטחון בה', אם בשם השבט, או בהתנהלותו של השבט לפני משה. את הרעיון שמביא "בנו יעקב" בנסיון לתלות את ההצלחה בכוח האנושי , ניתן גם למצוא בסיפורו של שמשון, וכפי שנראה בפרוש האחרון שנביא לפסוק זה:

תוס': כיון שראה יעקב אבינו גבורת שמשון, אמר: אף על פי שזה גיבור נוצח אין נכון להתהולל בגבורתו, וכן מצאנו בשעה שהתהלל אמר: בלחי החמור הכיתי  אלף איש, מיד- ויצמא מאד, עד שהודה ואמר: ה ' אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת- שהודה שאין הגבורה רק מה' לבדו...

ואף אנו נצטרף ליעקב אבינו, ונבקש במיוחד בעת שכזו:   לישועתך קיויתי  ה'!!

ב.       שתיקתו של יוסף:

 

בפרשת "ויגש" עסקנו בהרחבה, בשאלה מדוע יוסף לא התגלה לאביו. הבאנו ארבעה הסברים לענין, כשחתמנו בפרושו של ר' חנן פורת, שהסביר כי יוסף העדיף לאחוז בפלך השתיקה. בהמשך לדברים אלו

ברצוני להוסיף פרשנות של הרב מדן, לדברי הרמב"ן (ותודה לרב עציון ששלח לי דברים אלו).

הרמב"ן עוסק בשאלה ידועה- האם התגלה ליעקב בערוב ימיו את הסיפור האמיתי של יוסף? מרש"י משמע שאכן ידע! על הפסוק "מטרף בני עלית" (מט,ט) מפרש רש"י:

מטרף - ממה שחשדתיך (לעיל לז לג) בטרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה:

בני עלית - סלקת את עצמך, ואמרת (שם כו) מה בצע וגו'.

אך לרמב"ן דרך שונה:   (רמב"ן מ"ה, כז)

 "יראה לי על דרך הפשט, שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם... ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו, ולכך  נאמר 'ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר' וגו', ואלו ידע יעקב בענין הזה - היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים".     

ומסביר הרב מדן:

מדברי הרמב"ן עולה, שיוסף תיקן את חטא הדיבה הרעה שהביא לאביו על אחיו בימי נערותו. הוא שתק, ולא מסר לאביו מלשינות של אמת שהייתה בידו על אחיו ועל העוול שגרמו לו. אילו סיפר זאת לאביו - אפשר שהיה אביו מקלל את כל אחיו בני לאה, דוחה אותם מן הקדושה ומנחלתם בארץ, ורואה את יוסף יחד עם בנימין כסגולתו וכממשיך היחיד של מורשתו. אך כל זה לא קרה. יוסף שתק בעת שאחיו בני לאה רימו את אביהם במשך שנים כה רבות, ולא בייש אותם אצל אביו.

את תורתו - למד יוסף מאביו; אך אפשר שאת יכולת השתיקה למד מאמו. לאה רימתה את יעקב בליל הכלולות, כשם שבניה רימו אותו במשך שארית שנות חייו. רחל ידעה ושתקה כדי שלא תבוש אחותה, כשם שיוסף שתק כדי שלא ייבושו אחיו. בעת מריבת האחים עמו - עמדה ליוסף זכות שתיקתה של אמו.

     ג. מי תכנן להרוג את יוסף? לדרכו של רש"י בהבאת המדרש-

 

כשאחי יוסף רואים את יוסף ומחליטים להיפטר ממנו , התורה אינה מציינת את שמותם אלא:

"ויאמרו איש אל אחיו...ועתה לכו ונהרגהו..." (בראשית,לז,יט).

המדרשים מגלים לנו את זהותם של האחים המציעים:   מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב , יג -

ויאמרו איש אל אחיו. מי הם שמעון ולוי.

רש"י אכן מביא זאת, אך בסוף הספר בברכת יעקב: (בראשית,מט,ה):

ה) שמעון ולוי אחים - בעצה אחת על שכם ועל יוסף. (לעיל לז יט - כ) ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלימה, שנאמר (שם ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו', יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, על כרחך שמעון ולוי הם, שקראם אביהם אחים:

 

אך בפסוק עצמו המתאר את האירוע , ששם מביא המדרש את דבריו, רש"י לא מביא דבר.ומדוע?

במקום עצמו רש"י מעמעם את שמות המציעים כדי שלא נטיל עליהם בלבד את האחריות (וכפי שהאחים עשו בהמשך ביחס ליהודה). כולם הסכימו ולכן כולם אחראים. לעומת זאת,בברכת יעקב לבניו נאמר: שמעון ולוי אחים...- ומילה זו מיותרת שהרי כולנו יודעים שהם אחים, וכי האחרים לא אחים? וכאן מוכרחת הדרשה- אחים לעצה להריגה.

זהו איננו המקום היחיד בו רש"י מסיט דברי מדרש מהמקום בו נדרש. המדרש מביא רעיון,והוא מביאו במקום שנרמז בפסוק. רש"י לעומת זאת מדייק בפשט הכתוב, והדרשה עולה מתוך קושי בפסוק. הדרשה מוכחת דווקא מהפסוק בפרשתנו.נחמה לייבוביץ' הרחיבה בעניין והביאה דוגמאות נוספות לכך (בסוף ספרה על ספר שמות).

שבת שלום לכולכם!

חזק חזק ונתחזק!!!

שמואל