הדפסה
פרשת שבוע - ויגש

פרשת ויגש

פרשתנו פותחת בנאומו  של יהודה בעומדו לפני יוסף. בין שאר דבריו הוא אומר: (פרק מד)כ וַנּאמֶר אֶל-אֲדנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ:כא וַתּאמֶר אֶל-עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו: הדבר תמוה,  שהרי לא שמענו על שום הבטחה של יוסף כי ישמור וישגיח על בנימין, אלא רצה לראותו כהוכחה לכך שהאחים אינם מרגלים. לכן מפרש ה"אבן עזרא": אשימה עיני עליו. שאראה אותו:וכן בעל "כלי יקר": ונראה לפרש, ששימת עין זה אינו שימת עין השגחתו, אלא לפי שיוסף אמר להם שעל ידי בנימין הוא רוצה לבחון דבריהם כמ"ש בזאת תבחנו וגו', וא"כ היה רצונו לשום עיניו עליו ולראות על ידו אם דבריהם כנים או לא. מבחינת הענין, נראה שצודקים פרשנים אלו, שהרי יוסף בשלב זה תוקף וחושד באחים, ולא נראה שמעניק להם הבטחות. אך כידוע "שימת עין" בתנ"ך בד"כ משמעותה השגחה וכך מביא הרמב"ן:ואשימה עיני עליו. אמר רבי אברהם הטעם שאראה אותו. ולא מצאתי בכתוב שימת עין על הראיה בלבד, ושמתי עיני עליהם לטובה (ירמיה כד ו), קחנו ועינך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע (שם לט יב), כי לא צוה אותו שיראנו אחר שיקחנו?..הרמב"ן מוכיח ממקבילות במקרא ש'שימת עין' איננה רק ראיה, אך גם מסברא- שהרי אם הביאוהו אליו, בוודאי שיראנו, (וגם בפסוק מירמיה, אם לקחו בוודאי ראהו),ואין צורך לומר זאת? ועל כן מפרש:' ...אלא שישמור אותו ויטיב לו. אבל נדר להם יוסף לחמול עליו ולשמרו, ואם לא נזכר בפירוש, כאשר יקצר שם בכל הדברים האלה אשר ספר יהודה בפניו. גם מרש"י בפסוק י"ח עולה כן: וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו...הרמב"ן מוכיח מצרוף הפעלים- לקחת ולשים עין (המופיעים בירמיהו) כי "שימת עין" אינה ראייה בלבד, אלא השגחה. הקושי, כאמור הוא בכך שלא שמענו הבטחה שכזו ממנו, ולכן הוא  מסביר, כי אמנם לא מצאנו בכתוב שיוסף הבטיח זאת, אך לפעמים התורה מקצרת. מתוך נאומו זה למדים אנו שאכן יוסף הבטיח לשמור על בנימין, אלא שהתורה לא ספרה עניין זה במקומו. כך למשל למדנו מדברי האחים בכלא:  "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" וכשהשליכו אותו בבור לא הוזכר הדבר כלל. כנראה, הדבר החשוב הוא מתי הם שמעו את צעקותיו- בדממת הכלא - שם נכנסו צעקותיו לאוזניהם. בזמן האירוע עצמו, מתוך שנאתם, ישבו לאכול ולא שמו לב לצעקותיו. רק כשמתרגשת רעה עליהם, נזכרים הם בצעקותיו. אך עדיין יש לתמוה על פרושו מדוע הבטחה זו לא הופיעה קודם לכן, עת יהודה ביקש מיעקב לשלוח את בנימין עימהם. ועוד-  וכי לא יכל יהודה להרגיע את יעקב  בכך שהמושל הבטיח לשמור עליו- ובכך להפיג במקצת את חששותיו של יעקב אבינו הדואג לשלומו? כנראה, יהודה הבין שאין שום ערך ממשי להבטחה שכזו, ממושל זה- ההתנהגות המוזרה של המושל שמצד אחד מטיח בהם האשמות קשות של ריגול, אך גם מכניס אותם לסעוד עימו ושותה עימהם לשכרה. אוסר את המרגלים אך משחררם, ואף את שמעון אוסר רק "לעיניהם". פרשת הכסף באמתחותיהם גם היא לא הוסיפה לביטחונם- אמנם "האיש אשר על הבית" אמר להם כי 'אלוקי אביכם נתן לכם מטמון'- אך האם חשבו שבאמת  האמין בדבריו שכלם זכו במטמון משמים? והשיא בפרשת הגביע- ראשית, שוב נמצא הכסף - "המטמון" המוזר (אמנם ה"ספורנו" והרמב"ן מפרשים שהדבר היה בידיעתם, אך פשט הכתוב אינו מורה כן, גם המדרש שהבאתי בשבוע שעבר). ופרשת הגביע- (ושוב אותו אדם "אשר על הבית" מגיע, וכאילו אינו יודע דבר), אמנם 'בגדול החל ובקטן כלה'-  שלא ירגישו, כפרוש רש"י, אך האם לא נראה הדבר מתוכנן כשמוצאים דווקא באחרון והנימוק: 'הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו' – כוחו הוא בגביע שבו מנחש, ובוודאי יגלה שגנבתם, אך זו טענה אבסורדית- הלא הגביע נמצא בידם, וכיצד ינחש? הרי הוא סותר דבריו, (ואמנם המפרשים כולם מתפתלים בהסבר העניין) וכל השומע מבין שיש פה עלילה מתוכננת, ומה עוד  שיוסף עומד ומצפה במקומו לבואם... האם לא ברור לכל שיש כאן עלילה מתוכננת יהודה היה מספיק חכם להבין שהבטחה מאדם שכזה - שאינם מבינים את טיבו והנהגותיו ומתעלל בהם ללא קץ- אין לסמוך עליה כלל, ולכן הוא אפילו לא מזכיר זאת באזני אביו. וכי הבטחה שכזו תיתן רגיעה לאב אמנם חלק מההתנהלות המוזרה של יוסף קרתה רק לאחר שובם מארץ כנען, אך כנראה יהודה בחכמתו הבין עם מי יש לו 'עסק' כבר במפגש הראשון. ברור גם שהיו דיבורים נוספים בין יוסף ואחיו מעבר למובא בכתובים. רש"י והמפרשים מביאים וויכוחים נוספים, והדבר מוכח מן הכתובים, אך אין כאן המקום להאריך בכך. הבטחת יוסף אין בה עידוד לאחים ולאביהם, אך באזני יוסף יכול  יהודה להשתמש בהבטחה  כטיעון חזק –הרי הבטחת לנו שתשמור עליו (ואולי יוסף גם אחראי לגנבה כשלא שמר היטב על בנימין...) ונקווה שאחדות משפחת יעקב מחדש בפרשתנו, תשפיע ותאחד גם את השורות בינינו!

נכתב ע"י הרב שמואל בירנבויים