הדפסה
פרשת שבוע - מקץ

גלות וגאולה - לפרשת מקץ


כאשר שולח יעקב את בניו לשבור בר במצרים "כי כבד הרעב בארץ", הוא שולח את עשרת בניו לבד מבנימין אותו הוא משאיר אתו. וקשה, מדוע צריכים כל עשרת בניו לירד למצרים, הרי היה יכול לשלוח שניים שלושה, להביא אוכל, והשאר ישארו לעבוד, אין צורך שכולם ירדו למצרים?בהגיעם למצרים הם נעצרים ע"י יוסף וטוענים "בני איש אחד אנחנו", "לשבור אוכל" ואומר להם יוסף "מרגלים אתם" שנכנסתם כל אחד משער נפרד, כלומר כל אחד נכנס בדרך אחרת למצרים, דבר המלמד שעקב יוסף אחרי מעשיהם, צפה לביאתם והפקיד שומרים שידווחו לו על הגעת אנשים מארץ העברים.
ויוסף בידעו כי אחיו הם, קשה מדוע מתנכל עליהם ומצערם והרי צוינו "לא תקום ולא תיטור" ומקובלנו שהאבות קיימו כל התורה כולה?
אלא יעקב במכוון שולח למצרים את עשרת הבנים שהיו במכירתו של יוסף (אף שראובן לא היה בדעתם, כיון שהיה בסודם, מעלה עליו הכתוב כאילו השתתף עמם) כיון שעליהם לכפר על מכירתו ולהעלות נצוצות הקדושה שנתפזרו. שהרי יודע יעקב שיוסף במצרים שראה ברוח הקודש בהיותו עם אשת פוטיפר ואז נסתלקה ממנו שכינה וחשב שנפל בזה יוסף ויצא לתרבות רעה ועל כן מסרב להינחם, שהרי מצווים אנו לא להתאבל יותר מדי וכפי שאמרנו קיימו האבות התורה כולה, אלא על יוצא לתרבות רעה אין קץ לאבל ועל כן אמר "טרוף טורף יוסף ... וארד אל בני אבל שאולה", שלא עמדתי בתנאי שתהיה מיטתי שלימה וכיון שחטא וימצא בשאול אצטרף אליו, כיון שלא ידע שלא חטא יוסף.
האחים צריכים להודות לדרכו של יוסף. שהרי כך היו חלומותיו, ראשית תשתחוינה אלומותיהם לאלומתו, כלומר הבכח שלהם לבכח שלו, דרכם ומחשבתם צריכה להתכופף בפני דרכו ומחשבתו של יוסף. ורק לאחר מכן ישתחוו כולם לו עצמו. הפן האוניברסלי של השקפת הגאולה הוא הבחינה המעשית של הפן האחדותי והפן האחדותי הוא היסוד והחותם של הפן האוניברסלי. וזה ללא זה אינו מתקיים. ויש להוסיף כי בדרך כללית, הגלות הינה עונש על חיסרון האחוה והם לא יכלו דברו לשלום. יוסף רוצה לצאת אל העמים והוא אצלם כשליח מצוה, אבל אחיו חייבים להיגלות עד שיתוקן הפגם של השנאה וכך נפגשים כולם באותו מקום ולא מאותו הטעם.
שהרי דרכו של יוסף היא שצריכים אנו להביא לישועת העולם ע"י העלאת נצוצות הקדושה שנתפזרו באומות ולאחדם אח"כ בגאולת ישראל. על כן מגלה יוסף שם אלקים במצרים ומצליח להביא את פרעה להכרה בהמצאותו של אלקים, (אך עדיין לא בהמצאותו של ד' הויה ב"ה שתוכר רק ביציאת מצרים דווקא). לעומת דרכו של יהודה, האומרת לבנות בפנימיות ישראל מרכז אדיר של קדושה בטהרתה שאז יהיה בכחה למשוך אליה ולאסוף סביבה את הנצוצות המפוזרות. ואמנם יצטרך יוסף לבסוף להודות ליהודה, אך רק לאחר שיפעלו תחילה בדרכו של יוסף. על כן משיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד. (ועל כן חורגים בפרשת וישב לספר לנו על יהודה באמצע פרשת מכירת יוסף, שנדע שקשורים הם האחד בשני ומכך מתנוצץ אורו של משיח).
על כן יוסף מתכחש לאחיו ומתנכל להם. לא ח"ו כנקימה או נטירה, על מה שעשו לו, שהרי אומר להם, כאשר מתגלה אליהם "לא אתם מכרתם אותי הנה..." וכן לאחר פטירת אביו "התחת אלקים אני", אלא צריך הוא לפעול על מנת שיודו לדרכו ותושלם שליחותו למציאת האחוה והשלום בין חלקי בית ישראל ולגרום להם להודות בחטאם "אבל אשמים אנחנו על אחינו". אך בכך אין די וצריך להעמידם בנסיון דומה על אודות בנימין ולהיווכח שבאמת הושלמה תשובתם, (ולא רק בשביל שהוא ידע אלא בעיקר כדי שהם ידעו ויוכלו להשלים עם עצמם כי רגשי אשמה על חטא מדומה גורמים לשנאה עצמית והמבין יבין).
לזה ציפה גם יעקב אבינו ע"ה שהמתין עד שיהודה הצהיר "אנכי אערבנו". וכשנתגלתה מסירות נפשו של יהודה בשם כל אחיו על בנימין אז יכלה להגלות צדקותו של יוסף ויכלו בני ישראל להכיר כי אכן אחיהם הוא.