הדפסה
פרשת שבוע - וישב

על לשון הרע, על שנאת חינם ועל מחלוקת


ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, זצ"ל, הקדיש חלק ניכר משנותיו למאבק בלשון הרע, שאת המצוות הקשורות בו ראה כמצוות שאין להן הופכין וראויות להשתדלות. כך בספר "חפץ חיים" הלכות לשון הרע ורכילות, על שם הפסוק בתהלים (ל"ד, י"ג): מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע", כך בספר "שמירת הלשון" המשלים לו, וכך בספרי המוסר הקטנים שכתב. וכדבריו ב"שמירת הלשון", מסיפור היחסים העכורים שבין יוסף לאחיו נתגלגלו ירידת יוסף – ואחר כך בני ישראל – למצרים, "ועוד כמה עניינים נוראים שנשתלשלו על-ידי זה, כדי שמזה יקח כל אדם מוסר איך שצריך לשמור פיו ולשונו". הנטייה לדיבה או לשון הרע היא, ככל הנראה, מטבע האנוש, והיא כחץ המשתלח, שליורהו אין שליטה על מעופו. ודוק: לבעל החפץ חיים, שמירת הלשון ואיסורי לשון הרע ורכילות אינם ציווי מוסרי בלבד, הם בראש ובראשונה הלכה. האם מהדרים אנו בהלכה זו כשם שאנו מהדרים בכשרות, למשל? האם אין טהרת הלשון שקולה כנגד טהרת הפה?
אכן, לשון הרע מלווה את עם ישראל בכל תולדותיו, ובכל מקום גררה בעקבותיה צרות וייסורים, והדברים, הם בחינת מידה כנגד מידה: "על העניינים שבעולם שנסבבים לאדם הן לטוב הן לרע, הכל האדם מסבב לעצמו", ומעשה יוסף ואחיו "הכל מידה במידה...בכל המעשה הנורא הזה נוכל להבין כמה צריך אדם לשמור דיבורו ומעשיו".
במדינת ישראל חוק איסור לשון הרע הוא מן ההגבלות המעטות על חופש הדיבור, כדי שכבודו של אדם – והמדינה מקדשת אותו, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – ושמו הטוב, שלרבים הוא כל שיש להם, לא יהא למרמס. נכון, העלאת חופש הביטוי למעלת עקרון-על על-ידי הפסיקה מכתיבה לרשויות התביעה ריסון ואיפוק, ולא נעשה מעולם שימוש בסעיף לשון הרע על ציבור, ואולם בתי המשפט נותנים משקל רב לכבודו של האדם בתביעות דיבה אינדיבידואליות.
לשון הרע היא אמה של שנאת חינם. נחלקו רש"י ורמב"ן "אם ישנה דיבה טובה (שהרי פרשתנו מדברת על "דיבתם רעה" (ל"ז, ב'). הרמב"ן סבור כי אין בנמצא דיבה טובה, כל דיבה רעה היא, כך דיבה על בני אנוש, כך על הארץ. והשנאה – מולידה דיבה ומריבה, תחת דברי שלום: "וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום" (שם, ד'). המותר להוציא שם רע כדי להביא שלום? מסופקני. (לדיון מעמיק ראו נחום רקובר, מטרה המקדשת את האמצעים, 175).
יש בהיסטוריה היהודית לקחים לא מעט, המכתיבים צורך בחינוך עצמי מתמיד נגד לשון הרע ושנאה: ר' אפרים זלמן מלונטשיץ, בעל "כלי יקר" לתורה, שהיה רב בפראג במאה הי"ז, כותב כל "ורדף אותם קול עלה נידף" (ויקרא כ"ו, ל"ו): "כי זה מדבר בפירוד לבבות המצוי בישראל יותר מבכל האומות...אף בהיותם בגולה כל אחד דוחף את חבירו בחזקת היד ומבקש להדיחו ממצבו, להתגולל ולהתנפל עליו...כל איש בישראל בגלות דומה לעלה נידף מפני רוח...ואף על פי כן הוא רודף אחר חבירו להכותו בשוט לשונו או כנגד האומות או בלשון הרע ברחוב היהודים...לרוב שיחת חולין הנאמרים בלא אמת בכל רחובות קריה, כי בעלי הלשון השמיעו את כל ישראל אין נקי, כי כל אחד שמח לאיד חברו, ותהי בפיו כדבש למתוק אם ימצא מקום לדבר בגנות חברו, וכמה נעלבים עוברי עליהם כוס זה ואין אומר השב, דורנו מידה זו לבדה מספקת אריכות גלותנו". דברים כדורבנות – כך בגלות, כך למרבה הצער בארצנו.
לפעמים חש אני שעלינו להקים את התנועה נגד שנאת חינם, עילת חורבנו של בית שני ר"ל. מכתבים שאני מקבל, מכל המחנות הפוליטיים, טבולים לעתים בשנאה שוצפת – ללא סיבה, לשווא. אפשר להתווכח, להתנגד, אבל מדוע לשנוא? אחרי לקחי יוסף, באו לקחי בית חשמונאי – ואני עומדים ערב חנוכה, ונזכור כיצד הסתיים שלטונם של החשמונאים נוכח מריבה פנימית, שנאה ומחלוקת. לפיכך יועץ ר' יחזקאל לנדא (פראג, המאה הי"ח) בשו"ת נודע ביהודה "ונא שישמע מעלתו לעצתי וייתן מקום לשלום, ואין לך גרוע מהמחלוקת. ובזמננו לא שכיח מחלוקת לשם שמיים, והשטן מרקד, ונא מאוד שיעשה שלום".
ישראל – כיום במיוחד – היא חברה שרויה בלחץ כבד, החיה במתח יומיומי. הפרהסיה הציבורית אחוזת עצבים, וכדי לשמור על שפיות והוגנות, עלינו לנהוג מתינות בלשון, לחשוב לפני התלהמות, להתאמץ לכבד את הזולת ולדונו לכף זכות. בידי כל אחד מאתנו לתרום לניקויה ועקירתה של "זוהמת השקר", כביטויו של הגרי"י וינברג בעל "שרידי אש". חג אורים שמח.
אליקים רובינשטיין - היועץ המשפטי לממשלה