הדפסה
פרשת שבוע - וישלח

"ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה"- הרב אביחי קצין

יעקב אבינו מתכונן לפגישה עם אחיו, עם עשו. הוא שולח מלאכים אל עשו ובפיהם מסר:

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום:

ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו

כה אמר עבדך יעקב

 

עם לבן גרתי ואחר עד עתה:

ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה

ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך: [1]

המלאכים מבצעים את שליחותם ושבים אל יעקב:

וישבו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו: [2]

אולם מלשונה של תורה לא ברור מה תגובתו של עשו למסר השלום של יעקב. האם הוא מקבלו האם הוא דוחה אותו

הפרשנים נחלקו בשאלה זו.

רש"י [3] לומד שעשו דוחה את ידו המושטת של אחיו:

באנו אל אחיך אל עשו - שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו:

לעומתו, נכדו הרשב"ם, סבור שעשו נענה ליוזמת השלום בחיוב:

באנו אל אחיך אל עשו - ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. זהו עיקר פשוטו. וכן גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו:

מהו יסוד המחלוקת

התורה אמנם סתמה ולא פירשה מה היתה תגובתו של עשו. אולם שני כלים בידינו על מנת לנסות ולהשלים את התמונה.

האחת תגובתו של יעקב [4]:

ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות:

ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה:

יעקב חושש מן המפגש. והוא מכין את מחנהו למערכה צבאית.

תגובה זו מחזקת את דעתו של רש"י, שעשו דוחה את הפיוס.

הרשב"ם ישיב, שעל אף הבטחתו של עשו להתפייס, נוקט יעקב באמצעי זהירות.

לעומת זאת, אם בודקים את התנהגות עשו, בסופו של דבר - עם המפגש, רואים שהוא נוהג בפייסנות [5]:

 

וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות:

וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשנה ואת לאה וילדיה אחרנים ואת רחל ואת יוסף אחרנים:

והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו:

וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו:

תגובה זו מתיישבת עם דעתו של הרשב"ם, שכך השיב עשו עוד לפני הפגישה.

רש"י מצדו ישיב, שעל אף התכנית המקורית, חזר בו עשו למראה יעקב ומשפחתו:

ויחבקהו – נתגלגלו רחמיו כשראה (את יעקב) משתחווה כל השתחוואות הללו. [6]

הרמב"ן מעלה אפשרות שעשו כלל לא קיבל את שלוחיו של יעקב:

והנראה בעיני בענין הזה, כי עשו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם, ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבאו לפניו וידברו עמו כלל, כי היה הכתוב מספר ששאל להם מה שלום אחי ומה ענינו ועניני ביתו ובניו.

אולם, לא רק תגובת עשו אינה ברורה. גם המסר שמעביר יעקב, אינו ברור כל צורכו.

דברי יעקב מורכבים משלשה חלקים:

א. העובדה שעד כה התגורר אצל לבן – "עם לבן גרתי ואחר עד עתה":

ב. רכושו של יעקב – "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה":

ג. כוונות השלום של יעקב – "ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך":

והנה, בעוד החלק השלישי ברור. יעקב רוצה להביא לידיעתו של עשו את העובדה שהוא חפץ בשלום - "שאני שלם עמך ומבקש אהבתך" [7]. הרי ששני החלקים הראשונים אינם ברורים.

לשם מה מספר יעקב לעשו את עובדת מגוריו אצל לבן

ועוד פחות מובן, מדוע מספר יעקב ללבן את "רוב עושרו" וכי ברכו ה' ברכוש רב: "שור וחמור צאן ועבד ושפחה"!

הרשב"ם [8] מסביר בהתייחס לחלק הראשון, כי יעקב רוצה לאמר לעשו,שאל לו לחשוב שהנתק הממושך הוא בגלל שנאתו אליו:

עם לבן גרתי - כאשר ידעת במצות אבי ואמי שלא יחשוב בשבילו ברח:

רש"י רואה בדברי יעקב ניסיון לשכנע את עשו, הכועס על גניבת הברכות על ידי יעקב, כי אל לו לכעוס. שהרי הברכות בין כך לא נתקיימו:

גרתי - לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי.

יעקב מספר לעשו כי לא זכה להיות גביר, היפוכו של דבר, הוא שב מתקופת נדודים, בה היה גר ולא תושב.

כך גם פירש רש"י את החלק השני של הדברים:

 

ויהי לי שור וחמור - אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ:

ובאופו רחב יותר, זה פשר הנהגתו של יעקב, בהכנות לקראת המפגש [9]:

ודע כי הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לאמר אדני ועבדך, בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור כאלו הוא אביו, כאשר רמזה לנו גם התורה לרבות אחיך הגדול והנה יעקב לקח בכורתו ואת ברכתו ועשו שוטם אותו עליהם, ועתה היה מראה לו כאלו אין המכירה ההיא אצלו כלום וכי הוא נוהג בו כבכור ואב להוציא את המשטמה מלבו:

עשו שוטם את יעקב על גניבת הברכות ועל קניית הבכורה. יעקב רוצה לשכנעו שהברכות לא נתממשו והמכירה כבר אינה קיימת מבחינתו. ולכן אל לו לשמור טינה לאחיו.

בעל "אור החיים" [10] רואה בדברי יעקב ניסיון לשכנע את עשו בכך שהוא "אדם נח" ואיש שלום. המסוגל לחיות בשלום אפילו עם רמאי כלבן:

עוד נתחכם בשליחות זה להודיעו כי אין ראוי להרחיקו, וצא ולמד עם לבן גרתי, וידוע היה לבן בהפלגת הרשע והרמאות ואין אדם דר עם נחש (כתובות עב), ואע"פ כן גר עמו יעקב וזה לך האות הפלגת מעשיו הנכונים וראוי ונכון לקרבו ולאהבו ולחבבו, ולא תאמר שזה היה בזמן מועט אלא ואחר עד עתה, ולא תאמר שהיה פחות עבד לו שלא היה שוה נהים כריסיה לזה אמר ויהי לי שור וגו' ואע"פ כן הנני מזמין עצמי לעבד לך וקנייני קנייניך, "ודברים אלו יתיכו לב אבן":

רבנו בחיי [11] רואה אפילו בסדר הזכרת בעלי החיים, זהירות מופלגת, שלא להרגיז את עשו ושלא להזכיר לו את אירועי העבר:

והיה להכתוב ראוי שיקדים הצאן כי כן דרך הכתובים להקדימן, מפני שהוא המין הנכבד והנבחר מכל הבהמות שכן כתוב באברהם (בראשית יב) ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר. גם ביצחק כתיב (בראשית כו) ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה. גם ביעקב כתיב (שם ל) ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים, מין הצאן קודם לכל הבהמות. ומה שלא הקדימו בכתוב הזה לפי שלא רצה לפתוח לו בצאן לפי שע"י הצאן נתרוקן עשו מן הברכות וזכה יעקב בהן כענין שכתוב לך נא אל הצאן...

למרות שדרך הכתוב להזכיר קודם את הצאן ואחר כך את הבקר, יעקב מחליף את הסדר. וזאת כדי שלא להעמיד בראש דבריו את הצאן. שכן הצאן היה האמצעי שבעזרתו נלקחה הברכה מעשו: "לך נא אל הצאן"

רש"י מביא הסבר נוסף על משמעות האמירה "עם לבן גרתי":

 

דבר אחר: גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים:

ופירוש זה צריך עיון.

לבד מן השאלה מהו הצורך הפרשני שהביא את רש"י לפרש כך. יש לעיין לשיטתו, מדוע מספר יעקב עובדה זו לעשו במה עובדה זו צריכה להשפיע עליו!

בהמשך נרצה להבין את משמעות הדבר.

רבותינו במדרש ניסו למצוא סמליות ומשמעות עמוקה ברשימת נכסיו של יעקב: "שור וחמור צאן ועבד ושפחה".

אולם, קודם שנראה מה יש בה, ברשימה, נראה מה חסר בה.

יעקב מונה מצווה למנות באוזני עשו את רשימת נכסיו:

ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה...

בהמשך הדברים [12] אנו מוצאים:

ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות:

מדוע ,אם כן,לא מזכיר יעקב בדבריו את הגמלים

על מנת להבין את עומק הדבר נקדים התבוננות בעניין אחר:

התורה מלמדת אותנו מהן הבהמות המותרות באכילה ומהן האסורות [13] :

וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר אלהם:

דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ:

כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו:

הבהמה המותרת באכילה, היא זו שיש לה את שני סוגי הסימנים. זה החיצוני: "מפרסת פרסה ושסעת שסע", וזה הפנימי: "מעלת גרה".

התורה מונה מספר חיות שאינן טהורות, כיוון שיש בהן רק סימן טהרה אחד, אך הן חסרות את הסימן השני:

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם:

ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס טמא הוא לכם:

ואת הארנבת כי מעלת גרה הוא ופרסה לא הפריסה טמאה הוא לכם:

ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם:

חז'ל במדרש עשו שימוש בכמה מקומות באותן שיש להן רק סימן טהרה אחת, ומצאו בעובדה זו רמזים למורכבות רוחנית.

לדוגמא, אחרי שרבקה עומדת ב"מבחן החסד" המכשיר אותה להיות אשתו של יצחק, היא מסכימה לשוב עם עבד אברהם [14]:

ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה וילך.

לשם מה מציינת התורה את העובדה שהן רוכבות על הגמלים וכי מה היה המקרא חסר אם היתה תורה מתארת שרבקה ונערותיה הולכות אחרי האיש

המדרש [15] רואה ברכיבה על הגמלים את תיאור דרכה העתידית של רבקה:

 

תקם רבקה ונערותיה וגו' א"ר לוי שכן דרך הגמלים גדלים במזרח, רבנן אמרי מה גמל זה יש בו סימן טומאה וסימן טהרה כך העמידה רבקה צדיק ורשע.

כמו הגמל המכיל בקרבו סימן טהרה מחד, וסימן טומאה מאידך. כך גם רבקה, עתידה לשאת בקרבה בן צדיק ובן רשע גם יחד.

גם את עשו תיארו חז'ל בעזרת חיה, שלה סימן טהרה וסימן טומאה.

עשו נושא אישה בהגיעו לגיל ארבעים [16]:

ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילן החתי:

ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה:

חז'ל [17] ראו בהתנהגותו זו של עשו, התנהגות המזכירה את החזיר:

 

א ויהי בן ארבעים שנה, הה"ד (תהלים פ) יכרסמנה חזיר מיער ר' פנחס בשם רבי סימון מכל הנביאים לא פירסמוה אלא שנים משה ואסף, משה אמר (דברים יד) ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער, למה הוא מושלה בחזיר, אלא מה חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשיט את טלפיו כלומר שאני טהור כך מלכות הזאת הרשעה גוזלת וחומסת נראת כאלו מצעת את הבימה, כך עשו כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותם וכיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו, אמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה הה"ד ויהי עשו בן ארבעים שנה.

כמעשהו של החזיר, שכלפי חוץ נראה טהור, אולם לאמיתו של דבר, מבפנים טמא הוא. כך גם עשו, מנסה להטעות כלפי חוץ על ידי ניסיון להידמות לאביו, אולם לאמיתו של דבר, אין התנהגותו ממשיכה את דרכו של יצחק.

בהתבוננות זו של סימני הטהרה של בעלי החיים, מסביר בעל ה"משך חכמה" [18] את העדרם של הגמלים מ"רשימת הנכסים" של יעקב:

ויהי לי שור וחמור וצאן ועבד ושפחה - לא אמר גמל כדלקמן והגמלים, דהענין כי האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת פ"ז), כי תחלת הבריאה היה כי יטה עצמו לצד הטוב תמיד רק היצר הרע הוא מסית בפני עצמו, אמנם כאשר בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא (שבת קמו) שנתערבבו הטוב והרע בו בעצמו וכמו דתרגם אונקלוס (בראשית ג, כב) מיניה למידע טב וביש, עד שג' אבות ביררו וזיקקו כי מאברהם יצא ישמעאל, ומיצחק עשו, עד שבא יעקב והיה מטתו שלמה, כדאמרו ז'ל בשבת (דף קמו, ויקרא רבה לו-ד) ועצם נפש הישראלי נוטה לטוב רק שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות מעכב (ברכות יז) ולכן מהני כפיה במצות כדברי רמב"ם ספ"ב מגירושין והרע הוא ענין בפ"ע לא כעשו וחביריו אוה"ע שנפשם אוותה רע ולכן חשודים על הרביעה כדאמרו (ריש אין מעמידין)

וזה ששלח לו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי (רש"י פסוק ה) ויהי לי שור וחמור כי הטוב עם הרע נפרדים המה ולא כגמל אשר דרשו חז'ל במדרש (בראשית רבה ס-יג) על רבקה ותרכב על הגמל מה גמל יש לו סימן טומאה שיצא ממנה עשו וכן עשו הוא חזיר היער כדאיתא במדרש (בראשית רבה סה-א) זה אדום שאצלו מעורב הס"ט עם סימן טהרה שכיבד אביו ואמו ועוד, וזה דרוש ארוך אכ"מ.

על מנת להבין את משמעות המפגש בין יעקב לעשו עלינו לבחון אותו במבט רחב הרבה יותר.

מתחילת הבריאה, עשה אלוקים את האדם ישר. [19] חטא אדם הראשון גרם לערבוב של הטוב והרע.

כך פירש הרמב"ן [20] את עניינו של עץ הדעת:

ועץ הדעת טוב ורע - אמרו המפרשים כי היה פריו מוליד תאות המשגל, ולכן כסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו. ה).

...והיפה בעיני, כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא "עץ הדעת טוב ורע", כי "הדעת" יאמר בלשוננו על הרצון, כלשונם (פסחים ו א) לא שנו אלא שדעתו לחזור, ושדעתו לפנותו. ובלשון הכתוב (תהלים קמד ג) מה אדם ותדעהו, תחפוץ ותרצה בו.

ערבוב זה של טוב ורע בא לידי ביטוי הן במהותו של האדם, והן בשושלת המשפחתית של עם ישראל.

אלו דברי הגמרא במסכת שבת:

 

שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתן.

...דאמר רבי אבא בר כהנא: עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו; אברהם הוליד את ישמעאל, יצחק הוליד את עשו, יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי. [21]

מתקופתו של יעקב ש"מיטתו שלימה", מתחיל עידן חדש

.

בביתו של אברהם, גדלים יצחק וישמעאל. בביתו של יצחק, גדלים יעקב ועשו. האחד ממשיך את שושלת ביתו של אברהם והאחד נדחה.

בביתו של יעקב "אין דופי" וכולם ממשיכים את דרך ה'.

לאור תהליך זה עלינו לבחון את המפגש בין יעקב ועשו.

המפגש אינו רק מפגש בין שני אחים מסוכסכים. לא רק בירור השאלה מי נושא עמו את הברכה. כי אם מי מוכן להמשיך את היעוד המוטל על עם ה'.

ברמת הפשט, יש כאן ניסיון של שלום בית משפחתי. אולם לעומקו של דבר, יש כאן דיון רוחני עמוק.

יעקב מכריז: "ויהי לי שור וחמור". שור וחמור – כן, גמל – לא.

לשור – שני סימני טהרה. לחמור – אף לא אחד.

לעומתם, לגמל – סימן טהרה וסימן טומאה.

מכאן ואילך איננו מערבים בין הטוב לבין הרע.

מעכשיו יש להחליט ולבחור בין הטוב לבין הרע.

ואכן פרק לג ,המתאר את המפגש בפועל, פותח בחיבור בין יעקב ועשו [22]:

וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות:

וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשנה ואת לאה וילדיה אחרנים ואת רחל ואת יוסף אחרנים:

והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו:

וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו:

אולם הפרק חותם [23] בפירוד ביניהם:

וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה:

ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות:

יתירה מזו, עוד טרם החיבוק עם עשו מתנהל גם מאבק, עם שרו של עשו:

ויותר יעקב לבדו

ויאבק איש עמו עד עלות השחר: [24]

ופירשו רבותינו ז'ל שהוא שרו של עשו. [25]

עוד לפני שמתקיים – "ויחבק", נצרך יעקב ל"ויאבק".

ולאחר המאבק הזה נשאר יעקב לבדו.

אולם, יש לדעת, שהניצחון הרוחני על עשו אינו כה פשוט.

כך פירשו חז'ל במדרש תנחומא [26] את המרכיבים השונים שמנה יעקב בדבריו אל עשו:

עם לבן גרתי...ויהי לי שור אין לי לירא ממך שהרי נולד יוסף שנקרא שור, שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו, וחמור זה משיח בן דוד שנאמר (זכריה ט) עני ורוכב על חמור, צאן אלו זכותן של שבטים שנקראו בניהם צאן שנאמר (יחזקאל לד) ואתנה צאני צאן וגו'.

יעקב בא אל מול עשו עם דור העתיד. עם השבטים, יוצאי חלציו. ועד למלך המשיח. זהו האתגר המוטל על כתפיו.

אולם מה פשר הזכרת השור – יוסף, מדוע דווקא הוא ה"נשק הסודי"! זה שגורם לו ליעקב, שלא לפחד מכוחו של עשו!

הסביר זאת ה"משך חכמה" [27]:

נראה דאמרו (בבא בתרא קכג: ב"ר עג-ה) אין זרעו של עשו נפל אלא ביד זרעו של רחל ופירשו משום דעשו בא בכח כבוד אב שכיבד את יצחק וזרעו של רחל לא צערו את יעקב.

לעשו יתרון רוחני כפול על פני יעקב. ויעקב חושש מכך [28]:

ד"א ויירא יעקב מאד ויצר לו ... אמר כל השנים הללו יושב בארץ ישראל תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת א"י, כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו תאמר שהוא בא עלי מכח כיבוד אב.

גם ל"חזיר" יש סימן טהרה. סימן זה הוא רצונו להידמות לאביו ולכבדו. יעקב החושש מיתרון זה, אומר שיש לו "שור". שור הוא יוסף. יוסף הוא המצטיין בכיבוד אב ואם. הוא מי שלא כשל בפגיעה באב, ביעקב. הוא היחיד שלא השתתף במכירת יוסף... הוא בן הזקונים של אביו,ההולך במצוות אביו, אפילו למקום מסוכן כמו שכם.

הוא זה המסוגל לגבור על יתרונו של עשו בכיבוד אב.

בעוד השור כבר קיים בפועל. יש מי שיעזור לנצח רק לעתיד לבוא.

אלו הם דברי נבואתו של ישעיהו [29]על חזון אחרית הימים:

וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נהג בם:

ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן:

וכך התפרש הדבר במדרש תנחומא:

גם יהודה שטנו של עשו, שנאמר (ישעיה יא) ואריה כבקר יאכל תבן פי' אריה שהוא יהודה שנאמר (בראשית מט) גור אריה יהודה, כבקר זה יוסף, יאכל תבן כלומר זה יוסף שידין עשו שהוא תבן, שנאמר (עובדיה א) ובית עשו לקש.

לעתיד לבוא, מסוגל גם יהודה (האריה) להצטרף לבקר (יוסף) בניצחון על התבן (עשו).

מה יחודו של יהודה במה הוא זוכה לנצח את עשו ומדוע רק לעתיד לבוא!

הסביר זאת ה"משך חכמה":

 

והנה אמרו (סנהדרין ו:) כל המברך את הבוצע זה יודא נאץ ה' שיהודה גרם צער לאביו במכירת יוסף לכן וירד יהודה מאחיו שנדוהו (שמות רבה מב-ב) לכן כאשר לעתיד יתוקן חטאו של יהודה יתקיים וארי' כבקר יאכל תבן שגם יודא יאכל בית עשו.

יהודה אינו יכול כרגע "לנצח" את עשו. שהרי הוא גרם צער לאביו.

כיון שראו בניו שכך היה מתרעם, ולא היה מקבל תנחומין, הלכו להם אצל יהודה, אמרו לו אתה עשית לנו את כל הרעה הגדולה, אמר להם אני אמרתי לכם מה בצע וגו' (שם /בראשית/ לז כו), ואתם אומרים אתה עשית, אמרו לו ולא שמענו לך, אתה אמרת לכו ונמכרנו לישמעאלים (שם שם /בראשית ל"ז/ כז), ושמענו לך, אילו אמרת לכו ונחזירו לאביו לא היינו שומעים לך, לפיכך באותה שעה עמדו ונידו אותו, מנין ממה שקראו בענין וירד יהודה. [30]

אם היה יהודה דורש מאחיו להשיב את יוסף, היו האחים שומעים לו. לכן,אומרים לו אחיו: "אתה עשית לנו את כל הרעה הגדולה". תחושה זו גרמה לאחים להחליט לעמוד ולנדות אותו.

ולכן גם לנו קשה לשבח את יהודה.

כך דרש ר' מאיר במסכת סנהדרין [31] את הפסוק בתהילים [32]: "ובצע ברך נאץ ה'."

רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר (בראשית ל"ז) ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו, וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: ובצע ברך נאץ ה'. [33]

לאור כל זאת, לא יכול יהודה כרגע לגבור על עשו.

אולם לעתיד לבוא. עת יתוקן חטאו של יהודה. יוכל גם הוא לגבור על כוחו של עשו.

ואזי יתקיימו דברי נבואת ישעיהו: "ואריה כבקר יאכל תבן".

 

למדנו מהסתכלותם של חז'ל שני דברים מהותיים על "מפגש הפסגה" בין יעקב ועשו.

הראשון, על משמעות המפגש.

אין הוא רק מפגש משפחתי בין אחים ניצים.

ברמה הלאומית, של כלל ישראל, היה זה מפגש של בחירה וברירה. מפגש שבסופו נותר יעקב "יחידי". ממשיך את דרכם של אברהם ויצחק.

עשו שב לביתו ואינו ממשיך בתוך הבית הלאומי פנימה.

אולם למדנו גם דבר נוסף.

הבחירה גם מחייבת.

על מנת לגבור על זכותו של מי שלא נבחר, עליך להצטיין במעלותיך אתה.

פעמים כבר זכינו למעלה ואנו מנצחים כבר עכשיו את ה"אויבים" הרוחניים.

אולם פעמים עדיין איננו ראויים. ורק לעתיד לבוא, עת נתקן את מומינו וחסרונותינו, נוכל לגבור על עולם הרשע שמבחוץ.

רק אז, לעתיד לבוא, תוכרע המערכה. ויתקיים:

היה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר.

ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. [34]

 


[1] פרק לב, פסוקים ה – ו'.

[2] פסוק ז'.

[3] שם.

[4] פסוקים ח – ט'.

[5] פרק ל"ג, א – ד'.

[6] רש"י ל"ג, ד.

[7] לשונו של רש"י, פסוק ו'

[8] פסוק ה'

[9] רמב"ן בראשית פרק לב פסוק ה

[10] פרק לב פסוק ה'.

[11] על אותו פסוק.

[12] לב,ח.

[13] ויקרא פרק יא

[14] בראשית פרק כד, פסוק סא.

[15] בראשית רבה (וילנא) פרשה ס

[16] בראשית פרק כו, פסוקים לד – לה.

[17] בראשית רבה (וילנא) פרשה סה

[18] בראשית פרק לב פסוק ו

[19] רש"י (קהלת פרק ז) פירש את הפסוק, בעקבות המדרש, כך: אשר עשה - הקב'ה את האדם הראשון ישר: והמה - משנזדווגה לו חוה אשתו ונעשו שנים ונקראו המה: בקשו חשבונות רבים - מזימות ומחשבות של חטא. ומסתבר שפירוש הדברים כך: האדם בעצמותו ישר הוא. הכשל הוא במעבר מ"האדם" – היחיד ל"המה" לביחד. כשהאדם הופך ליצור הנדרש להתחשב בזולתו ובחברה הוא מתמלא ב"חשבונות רבים".

[20] בראשית פרק ב פסוק ט.

[21] מסכת שבת דף קמה עמוד ב.

[22] פסוקים א – ד'.

[23] פסוקים טז – יז.

[24] פרק לב פסוק כה.

[25] רש"י במקום.

 

[27] בראשית פרק לב פסוק ו.

[28] בראשית רבה (וילנא) פרשה עו

[29] פרק יא, פסוקים ו – ז'.

[30] מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב סימן ח.

[31] דף ו' עמוד ב.

[32] פרק י פסוק ג.

[33] עי' בדברי ה"משך חכמה" על בראשית פרק לז פסוק כו. שהסביר שעל אף שבסופו של דבר התברר שפועלו של יהודה הניב תוצאה חיובית: "האלוקים חשבה לטובה". הכוונה היתה שלילית. ולכן, מידה כנגד מידה, נכשל יהודה במעשה תמר. שגם הוא הניב תוצאה חיובית – את מלך המשיח. אולם הכוונה היתה שלילית.

לאור תפיסה זו, הסביר גם את הדעה הנוספת בגמרא, המסבירה את אותו פסוק על מעשיו של אהרן הכהן. מכיוון שהוא, כוונתו, היתה לטובה, אך מעשהו לא היה לטובה. וגם אותו, אין לשבח. שכן אפשר לשבח רק את מי שגם מחשבתו וגם מעשהו לטובה.

[34] עובדיה פרק א פסוק יח. ופסוק כא.