הדפסה
פרשת שבוע - וישלח

בן אוני אל מול בנימין ירחם שמשוביץ

 

 

<?

 

אחת הבחינות החשובות של פרשת וישלח היא המשך בנין בית ישראל בהולדת בנימין, המשלים את מנין בניו של יעקב לי"ב. אבל זה אינו מספיק עדין: רק אחרי שיולדו בניו של יוסף, מנשה ואפרים אשר ימלאו את החסר יהיה שלם מספר השבטים. בשנים קודמות עסקנו בכמה מהצדדים של ענין זה וכאן נתמקד דוקא על זהותו של בנימין. כך מציגה התורה את נסיבות לידתו:

 

"ויסעו מבית אל ויהי-עוד כברת-הארץ לבא אפרתה ותלד רחל ותקש בלדתה. ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תיראי כי-גם-זה לך בן. ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא את שמו בן-אוני ואביו קרא לו בנימין. ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם".

 

רש"י פירש את המילים "כי גם זה" – נוסף לך על יוסף. ונראה על פי פשוטו שהכונה היא שתקותה של רחל התגשמה שהרי כשנולד יוסף הוא נקרא דוקא בשם התקוה של בן אחר, אותו הבן שזה עתה נולד. דוקא כשנולד יוסף הבין יעקב כי הגיע הזמן לחזור הביתה שהרי נולד "שטנו של עשו" כפירוש רש"י שם. הגיע הזמן לחזור מרגע שמתאפשר הדבר, רק שיעקב התעכב עוד שש שנים לפני שסוף סוף הוציא את כונתו לפועל. והנה, במאבק עם המלאך נפגע יעקב בכף ירכו. כבר מבואר כי היות וראה המלאך כי לא יכול לו ניסה לפגוע בו ביכולתו להעביר את זהותו לדורות הבאים, היינו להשלים את התולדות. אלא שנשאלת שאלה: היות וכבר נולדו רוב רובם של הבנים ורחל כבר היתה הרה באותו העת, מה פירוש פגע זה. האם נשאר לו ליעקב עוד תפקיד בתולדות בשלב זה? אנו יודעים שאחרי הכשלון של שכם רצה יעקב להוליד בעצמו את השבט הי"ג דבר שנכשל משום מעשה ראובן – ויהיו בני יעקב י"ב. בני יעקב דוקא. אבל כאן, בלידת בנו הי"ב מראה לנו יעקב שתפקיד האב אינו מסתיים בהפריה אלא ממשיך גם מעבר ללידה ואין הכונה רק על נושא החינוך. לאחר שרחל קראה לבנה בן-אוני, בא יעקב כאב – ואביו קרא לו בנימין. רבותינו פירשו (מדרש רבה בראשית פרשה עז) "ויגע בכף ירכו נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות שהן עתידין לעמוד ממנו ואיזה זה זה דורו של שמד". דורו של שמד הינו ביטוי המתיחס לכל התלאות שישראל יעברו במשך ההיסתוריה שבהם יבקשו להשמיד את עם ישראל. יהודי העוזב כביכול את עמו לקבל על עצמו עול אחר מאשר עול מלכות שמים נקרא "משומד" – כאילו משמיד את עצמו ואת זרעו. במילים אחרות, המאבק עם המלאך מציין את כל המצבים אשר בהם יהודים עלולים לעזוב את שדה הקרב מטעם ההתנגדות הקשה שצריכים להתמודד איתה. זאת אומרת שהמלאך פגע ביכולת עמידתם של ישראל מול גורלם. אותה היכולת שאיפשרה ליהודים דור אחר דור לקום בבוקר למחרת כל פוגרום וטבח ועינוי ולומר: "אשרנו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו" – ולא רק לומר את זה אלא לדעת מעומק נפשם שזאת היא האמת. מול הסכנה לראות את עצמם כבני-אוני מעמיד להם יעקב אביהם את דמותו של בנימין.

 

אם יוסף הוא שטנו של עשו, בנימין הוא זה שלא השתחוה לו. עליו יאמר "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", מרדכי היהודי, איש ימיני – משבט בנימין!

 

ידוע מרמזי רבותינו כי רחל הנה אשתו של יעקב בעוד כי לאה היא אשתו של ישראל. הראשונה שיכת לבחינת הגלות והשניה לבחינת הגאולה, זאת מסמלת את הגלות, וזאת את ארץ ישראל (וזאת אחת הסיבות שרחל אינה נקברת במערת המכפלה אלא בחוץ, בגלות). זאת נקראת תלמוד בבלי וזאת נקראת תלמוד ירושלמי. מו"ר הרב יהודה אשכנזי (מניטו) זצ"ל היה אומר על כך: בדורותינו היה צריך להוליד מחדש את העוז ואת הגבורה של בנימין. מאז סוף המאה הי"ט, "התחיל העסק" כדברי החפץ חיים. יהדות הגולה – בחינת רחל – מתה בדרך בהקשותה בלדתה ובצאת נפשה כי מתה קראה לו בן-אוני, אותו הדור המעונה אשר ידע את השואה הנוראה של יהדות אירופה. אבל דוקא הם, יוצאי הגיטאות והמחנות, בהגיעם לארץ ישראל הוכיחו שהם שייכים לשם שנתן להם אביהם. כי בנימין הוא שלבדו נולד בארץ הוא המייצג את זהות דורותינו ואת כח עמידתנו. ולכן נבין את משמעות המסורת אשר לפיה אם ירושלים היא בחלקו של יהודה, בית המקדש נבנה על חלקו של בנימין, בב"א.