הדפסה
פרשת שבוע - וישלח

כף ירך יעקב


פרשת וישלח נראית כפרשה המדגימה את מכלול הבעיות של השיבה מן הגלות. ובבחינת התראתו של הרמב"ן: "כל מה שאירעה לאבות, אירעה לבנים" אנו יכולים להסיק לזמננו אנו את המסקנות שתאפשרנה לנו להבין טוב יותר את המציאות בארצנו.בשלב ראשון, וזה היה עוד בפרשה הקודמת, יעקב חייב להשיג את רשותו של מי שמושל עליו, ובמקרה של יעקב הרי זה לבן, כדי לצאת מאצלו ולחזור לארץ ישראל. כמו כן, משה יצטרך להשיג עבור כלל ישראל את רשותו של פרעה. בימי עזרא, כורש יתן את הסכמתו/פקודתו לכך, ובימינו, אחרי שעם ישראל ניתן תחת ריבונותם של אומות מרובות, יאשר חבר הלאומים ואחריו האו"מ את הצהרת בלפור המכירה בעצם העובדה שיש לעם ישראל בית לאומי משלו ושהרי הוא בארץ ישראל.
אמנם בהגיעו אל פתח ביתו, יעקב מתבקש להוכיח שאכן הוא זוכה לאותה הזהות המיוחדת שהתורה קוראת לה ישראל. וההוכחה צריכה להיעשות קודם כלפי הכוחות התחתונים ורק אחר כך היא תאושר על ידי הקב'ה. ובד בבד מתעוררים הכוחות המתנגדים לכניסתו של ישראל לארצו, וזאת דוקא באמצע הדרך, בין היציאה מן הגלות לכניסה לארץ, כאשר "הנחשלים אחרי" המחנה הם נקודת התורפה. כלי המלחמה של האוייב, כאשר הנשק הקונבציונלי נכשל, הוא להטיל ספק (עמלק בגימטריה = ספק) בזהותו של ישראל: האם יש ליהודים הזכות להקרא בשם ישראל?
ענין זה דוקא מופיע במרכז נושא המאבק עם המלאך. כתוב בפרק ל"ב פסוק כ"ו: " וירא כי לא יכ?ל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו".
עלינו להבחין בסתירה לכאורה הקיימת בפסוק, כדי להבין נכונה את פשוטו של מקרא: כתוב כי לא יכ?ל לו, אז איך נגע בכף ירכו? ואין לומר כי הכונה היא להודיענו כי למרות שהוא אינו מסוגל לנצח את יעקב לגמרי, הוא יכול לפגוע בו, כי הלשון "לא יכול לו" פירושו שהוא חסר אונים נגדו. ולכן אנו צריכים להבין את ההבדל בין "לו" שזה עצם זהותו העצמית של יעקב, שהיא אכן לגמרי מחוץ לתחום המגע של האויב, לבין "כף יריכו".
לשון כף הירך בתורה מורה על המילה, כדכתיב בהשבעת אליעזר ע"י אברהם : "שים נא ידך תחת ירכי" ופירש רש"י שהכוונה על המילה.
היות והמלאך לא יכול לו-ליעקב, הוא מנסה לפגוע בכף יריכו, דהיינו, ביכולתו להעביר את כח עמידתו ליוצאי יריכו, זאת אומרת פגיעה בעתידו של עם ישראל, ביכלתו של העם בכל דור ודור להעביר את זהותו לדור הבא.
"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה" - בני דוקא וישראל דוקא, (ולא בני יעקב), זאת אומרת בכך שהם בנים המזדהים עם זהות ישראל הם נזהרים מאותה הפגיעה כשהם עסוקים בהתהוות וקיום נפשם שזה משמעות האכילה. ובמיוחד, אע"פ שהדרך סלולה להם ע"י האבות, דבר אחד לא סללו האבות וזהו ענין הנישואין, שהבנים מצד עצמם, מצד בחירתם צריכים למצא את האשה שאיתה יוכלו להמשיך את התולדות. (שגם זה נקרא אכילה בלשון המקרא כרמז הפסוקים "לחם לאכול", "חיה רעה אכלתהו", "ויאכל לחם", ועוד).
והיות וזהו מקום פגיעתם של בני ישראל מציע בלעם לבנות מואב שיפקירו עצמן לפניהם, כדי להכשילם, ולמנוע בכך כניסתם לארץ. ויש לדעת שכל מצוות לא תעשה הן כנגד שס"ה ימים שבשנה והיום המקביל לאיסור גיד הנשה הוא יום ט' באב, לומר לך כי האוכל גיד הנשה כאילו מחריב את הבית. שהרי בחטא המרגלים נקבעה בכיה לדורות, דהיינו להמשכיות הדורות לומר לך, שעיקר הזדהות התולדות לאבות תלויה בנכונותם לאפשר קיום ההבטחה של "לזרעך אתן את הארץ הזאת".