הדפסה
פרשת שבוע - תולדות

ואלה תולדות- ירחם שמשוביץ

בפרשתנו מופיע אחד העניינים המרכזיים להבנת כוונת הסיפור המקראי. ידוע הכלל המסורתי שלפיו כל פרשה נקראת על שם אחת המילים או צירופי מילים המשמעותיים הראשונים שבתחילת הפרשה. כך, למשל, פרשת בראשית, פרשת לך לך, פרשת חיי שרה וכו'. כלל זה מסביר גם את החלוקה של הפרשיות לקריאת התורה לפי המחזור השנתי במובן שהיות וכאן מתחיל עניין בפני עצמו כאן קבעו תחילת פרשה והעניין המיוחד ההוא מקבל שם המבטא את יחידותו. אם כן נשאלת השאלה: זאת לא הפעם הראשונה שהמילה "תולדות" מופיעה בתחילת פרשה. פרשת בראשית מסתיימת במילים: "ונח מצא חן בעיני ד'" והפרשה שלאחריה מתחילה במילים: "אלה תולדות נח, נח איש צדיק וגו'". למה נקראת הפרשה ההיא "נח" ולא "תולדות" ? ואם תאמר שכאשר יש שם של אישיות חשובה עדיף להשתמש באותו השם ולא בסתם מילה, הלא "אברם" היה צריך להיות עדיף על "לך לך"? ואם תאמר שלכבוד אברהם לא רצו להשתמש בשם אברם, תשאל אם כן למה פרשתנו לא נקראת "יצחק"?
לכן עלינו להודות בכך שקריאת שם פרשה הוא ענייני ולא סתם בחירת כותרת נוחה לזיהוי של הפרשה. וחזרה שאלתנו הראשונה: למה לא נקראת פרשת "נח" בשם "תולדות"? מה גם שבאותה פרשה מתחילה מחדש ההסטוריה של העולם אחר המבול והתרבות המין האנושי מנח ושלושת בניו. האם השם "תולדות" אינו מתאר באופן מתאים יותר את תוכן הפרשה כולה? כדי להשיב לשאלות אלו, אנו צריכים להרחיב קצת את הדיבור על המשמעות המדויקת של המילה "תולדות" בלקסיקון המושגים התנכיים במסורת ישראל.
באופן כללי, זו אחת המילים שבהן משתמשת השפה העברית כדי לבטא את מושג ההיסטוריה. למשל, במילון אבן שושן מופיעה ההגדרה הבאה תחת הערך "תולדה", אחרי שציין שהמילה מופיעה במקרא רק בריבוי נסמך : 5. היסטוריה, קורות עם. ולצורך העניין נביא כאן את התת-ערך תולדות בשלמותו: 1. הסתעפות צאצאיו של אדם למשפחותם: אלה משפחות בני נח לתולדותם…; אלה תולדות שם… 2. פרשת ההתפתחות: אלה תולדות השמים והארץ… 3. קורות, היסטוריה של- [ומביא דוגמאות].
לכן מבחינה לקסיקלית ברור שהשם תולדות מתאים מאד לפרשת נח, כפי שאמרנו. רק שכנראה שהתורה כתובה בזן מיוחד של השפה עברית, הנקרא: "לשון הקודש"; וכשמדברים על התולדות בלשון הקודש, מתכוונים לאותה פרשת התפתחות העולם דרך הסתעפות צאצאיו של האדם שמקדמת את ההסטוריה לקרת הצלחתה. לא מבחינת הריבוי של הוולדות כמו שמתרבות החיות אלא מבחינת ההצלחה של המאמץ של האדם להוליד את הבן-אדם האמיתי, והצלחה זו תגאל את האנושות כולה. לכתחילה אמנם היה המאמץ הזה שייך לכלל האנושות. אבל מהר מאד מתברר בפרשת בראשית כי על אף הצלחה נקודתית נפלאה בהולדת שת, היות ואין לזה המשך לסופו של דבר מתגברת שושלתו של קין ומביאה את העולם לאסון המבול. אחרי המבול, המאמץ חוזר לקדמותו עם נח ובניו. ועל אף ההצלחות של שם ועבר, האנושות מתדרדרת לאסון מגדל בבל. מתוך אותה ההסטוריה של כישלונות שמסכת אבות מתארת בקצרה "עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפיים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפיים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל שכר כולם". מאברהם, אם כן, מתחיל שוב הסיפור מחדש ועתה, דור אחר דור ההצלחה מרובה על הכישלון כי אברהם (תחילה לגרים) הוליד את יצחק ויצחק (עולה תמימה) הוליד את יעקב והוא מקבל את השם ישראל ומיטתו שלמה שהוליד י"ב שבטים כולם זרע קודש.
וזה עניין פרשתנו: התולדות מתחילות באמת מאברהם הוליד את יצחק ולכן מכאן מתחילה ההסטוריה האמיתית, ההיסטוריה של המאמץ להביא את הצלחת מחשבת הבריאה. וכפי שכל יהודי המקיים מצווה עושה זאת לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ובשם כל ישראל (אע"פ שאינו אומר זאת ועדיף לאומרו אבל כל אחד לפי מנהג אבותיו) כן ישראל קדושים מקיימים בכללותם את כוונתו ית' בשם כל העולם.