הדפסה
פרשת שבוע - חיי שרה

אהבת חסד / לפרשת חיי שרה, הרב שרטאוס

"עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג). מידת החסד היא זו שבונה מקדמת ומשפרת את העולם הכללי והפרטי [קהילה, שכונה, משפחה, כל אדם באשר הוא]. לולא החסד והנתינה ההדדית, העולם היה חדל מלהתקיים. משפחה שלא שורר בה אווירה של נתינה בין בני-הזוג, בין הורים לילדיהם, ובין האחים, הינה משפחה קרירה וחסרת חדוות חיים, ולא נעים לשהות בתוכה.

"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהלים קלג, א) כשכול האחים יושבים ביחד [והיחד נוצר ע"י זה שכל אחד פועל ועושה למען השני ולא רק לעצמו] טוב ונעים לכולם.

כלה חסודה

במסכת כתובות מובא: "תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה", ורש"י פירש "חסודה" "חוט של חסד משוך עליה". לפי בית הלל, צריך לשבח את הכלה בהצטיינותה בתכונת החסד [הביטוי 'חוט' מתקשר למשמעות החסד לחבר ולאחד בין שני נפרדים, כשם שייעודו של החוט לחבר שני דברים יחד].

מפאת מרכזיותה של מידת החסד בבניית הקן המשפחתי, ראוי לציין את הכלה במידת חסידותה. כאשר האישה, שהיא עיקר הבית, [המכונה "עקרת בית" מלשון עיקר] מוארת באור החסד, כל הבית יתנהל באורחותיה של מידת החסד.

רבקה כאשת חסד

בפרשת חיי שרה, מסופר שרבקה מסכימה להינשא ליצחק, ואליעזר מוליך אותה אליו. במפגש של יצחק עם אליעזר ורבקה, יצחק מקבל עדכון קצר מאליעזר "ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה" (בראשית כד, סו). הפסוק לא כתב במפורש מה דיווח אליעזר ליצחק.

לפי הבנתו של רש"י, אליעזר סיפר ליצחק את הנסים שהתרחשו לו "שקפצה לו הארץ, ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו". לפי הבנתו של הנצי"ב, אליעזר מסר ליצחק את הנקודה המרכזית והחשובה ביותר לצורך נישואיו עם רבקה אופייה המיוחד של רבקה כאישה מלאת חסד, כפי שבא לידי ביטוי בניסיון שהציב לה אליעזר "ואמרתי אליה השקיני נא מעט מים מכדך, ואמרה אלי גם אתה שתה וגם לגמליך אשאב הוא האישה אשר הוכיח ה' " (בראשית כד, מג-מד).

רבקה אוהבת חסד

הנצי"ב מדגיש, שהתפעלותו של אליעזר מדמותה של רבקה נוגעת לאהבת החסד שלה, וכך כותב: "ויספר העבד - בזה הודיע דרך אגב, כמה היא כלה נאה וחסודה, וראה בה מדת צניעות ואהבת חסד עד להפליא". חפץ התורה אינו רק ברובד המעשי של עשיית חסד לזולת, אלא גם ובעיקר ברובד הרגשי-פנימי; מעשה החסד צריך לנבוע מתוך אהבה כבירה השרויה בלב הנותן.

הנביא מיכה מדגיש עניין זה בפסוק "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלה-יך" (מיכה ו, ח). את ה'משפט' צריך לעשות [ממד העשייה החיצוני] ואילו את החסד יש לאהוב [ממד החוויה הפנימית]. חסד שאינו נובע מלב אוהב, מלאכותי ומעושה, ואין בכוחו לחבר ולאחד בין הנפרדים.

חסד - הכלי, אהבה - האור

האדמו"ר הזקן מקביל את המושג "אהבת חסד" למונחים "אור וכלי". וכך מובא בספר "ליקוטי תורה" פרשת ראה "מדת החסד שהוא חיצוניות וכלי לבחינת האור והאהבה בחינת פנימיותו, וכמו שכתוב 'כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד' ".

המעשה החיצוני של החסד משמש ככלי וכאמצעי לגילוי האהבה והרצון להשפיע טו?ב לאחר. בעל הקונה מתנה לאשתו, המטרה הראשית אינה עצם המתנה [לא הפרחים חסרים לה...], אלא גילוי אהבתו כלפיה; אותה אהבה ותשומת לב אישית המתבטאת בקניית המתנה. המתנה היא בגדר 'אמצעי' דרכה מושגת המטרה של הבעת הרגש המופנם כלפי חוץ.

מקבל מתנה החש שהמתנה ניתנת כפעולה טכנית חיצונית כגוף בלי נשמה, לא יחפוץ לקבלה. הרמב"ם פוסק זאת להלכה "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים - אבד זכותו והפסידה, אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה..." (הלכות מתנות לעניים י, ד). כשם שכלי ריק חסר תועלת ומשמעות, כך נתינת צדקה הנמסרת ללא שמחה ואהבה לנתינה, אינה מרוממת את לבו השפל והנדכא של העני.

ריצה רצון ואהבה

חז'ל מדריכים "הוי רץ למצוה קלה" (אבות ד, ב). מהי החשיבות לקיים את המצוה בריצה ובזריזות? ר' נתן כותב על כך: "כי צריכים לרוץ למצוה בזריזות גדול. כי זה סימן על תוקף חשקו ורצונו החזק, ועל כן רץ לשון רצון, בחינת "משכני אחריך נרוצה", שפירושו גם לשון רצון".

ילד שאמו מבקשת ממנו עזרה בסידור הבית לקראת שבת, והוא 'זוחל' באיטיות ובכבדות, עצלותו וחוסר זריזותו מעידים על חוסר רצון אמיתי לעזור לאמו. הכוח של האדם להתגבר על טבעו ה'עצל' [כהגדרת ספר 'מסילת ישרים': "ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז"] בשביל מילוי צו ה' נובע מתוך רצון פנימי עז לכך.

"באהבה וברצון הנחלתנו" - הריצה לסייע לזולת מהווה הוכחה על רצון ואהבה לעשיית החסד.

זריזותה של רבקה

כאשר התורה מתארת את מעשה החסד של רבקה, היא מדגישה את המהירות והריצה במהלך פעולותיה: "ותאמר שתה אדני ותמהר, ותרד כדה על ידה ותשקהו, ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות, ותמהר ותער כדה אל השוקת, ותרץ עוד אל הבאר לשאוב (בראשית כד, יט-כ).

גם אצל אברהם, איש החסד, התורה מבליטה את הזריזות שליוותה את מעשיו: "וירא וירץ לקראתם מפתח האהל... וימהר אברהם האהלה אל שרה, ויאמר מהרי שלש סאים... ואל הבקר רץ אברהם" (בראשית יח, ב-ז).

השם משמואל קושר בפירוש בין הרצון של אברהם לריצה שלו: "וכן יש לפרש "אל הבקר רץ אברהם", שמחמת הרצון והריצוי למצוה נגרמה לו הריצה למהר בלי שהיית זמן".