הדפסה
פרשת שבוע - חיי שרה

יחסי יצחק ורבקה- בין פרשנות לפרשנות צביקה גולדשמידט

 

 

"ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל. ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו, ויאמר העבד הוא אדוני, ותקח הצעיף ותתכס" (כד, סד-סה).

 

לפני שנתיים בשבת פרשת תולדות, בעודי מעיין בעשרות גיליונות פרשת שבוע המפוזרים לעייפה, נעצרתי במאמר מעניין בגיליון "קולך- פורום נשים דתיות" (גיליון 39). המאמר שכתבה ימימה חובב תחת הכותרת "מסירה את הצעיף בפעם הראשונה" עוסק ביחסי יצחק ורבקה המתוארים בפרשיות חיי שרה- תולדות. היחסים, טוענת הגב' חובב, לא היו הכי טובים, בלשון המעטה. "בכל סיפור חייהם המשותפים של יצחק ורבקה לא נאמר בניהם ולא דיבור אחד (למעט אמירה אחת ויחידה). בשונה ממערכות יחסים שבין אברהם לשרה, ובין יעקב לרחל ולאה, מערכות יחסים רצופות דיבורים- החל בדיבורים של יום יום, כגון ,מהרי שלוש סאים קמח סולת', וכלה בגילויי רגש או בהתייעצויות על עניינים העומדים ברומו של עולם- הרי שהשתיקה בין יצחק לרבקה רועמת". היא מביאה עוד דוגמאות, בניהן העובדה שיצחק לא נטל רשות מרבקה לומר שהיא אחותו כשהגיעו לגרר (בניגוד לאברהם ושרה), ובמיוחד חוסר התקשורת הזועק בכל מה שנוגע לחינוך הילדים והברכות: "רבקה שומעת את יצחק בדברו אל עשו, ומכאן והלאה היא פועלת מאחורי גבו של יצחק. ומדוע אינה קובלת בפניו על מעשיו הרעים של עשו, כשם שקבלה שרה בפני אברהם על מעשיו הרעים של ישמעאל? ומדוע אינה מבררת את הכוונה העומדת מאחורי רצונו לברך את עשו, ומציעה לו את הדרך הנראית לה כנכונה יותר?".

 

התשובה לכך, ע"פ דבריה, נעוצה בחוסר השוויון הבסיסי שהיה ביניהם. רבקה היא האישה הכנועה הקלאסית. היא באה ממשפחה נחותה (עובדי עבודה זרה) בניגוד ליצחק שבא ממשפחה אריסטוקרטית, היא הרבה יותר צעירה מיצחק (בת שלוש בנישואיה- לפי המדרש), היא התנתקה ממשפחתה ומסביבתה הטבעית אל סביבה חדשה ולא מוכרת, וכך נוצר מצב שהיא כל הזמן מתכסה בצעיף מפני יצחק "כהבט ילדה קטנה באיש רם", וממילא הפחד וחוסר התקשורת. אבל מצב זה הגיע לנקודת שבירה. לאחר התוצאות העגומות והרות אסון של גניבת הברכות ע"י יעקב, והעובדה שנאלץ לנוס על נפשו (תרתי משמע) מפני עשו, רבקה לומדת את הלקח. היא "מסירה את הצעיף בפעם הראשונה", נעמדת מול יצחק כשווה לו, ובפעם הראשונה והיחידה בתורה פונה אליו ואומרת: "קצתי בחיי מפני בנות חת. אם לוקח יעקב אישה מבנות חת כאלה מבנות הארץ, למה לי חיים" ובאמת יצחק שומע לדבריה ומצטרף למעשיה וגם הוא שולח את יעקב לחוץ.

 

האמת היא, שלאחר שקראתי את המאמר הזה הסתובבתי עם תחושת בטן לא נוחה. כי מצד אחד, השאלה היא שאלה: באמת היה כל כך קשה לרבקה לתפוס את יצחק ל"שיחת הבהרה" במטבח ביחס לחינוך של הילדים? למה לעשות את כל המניפולציות מאחורי הגב של יצחק?. אבל מצד שני, קצת קשה לומר שיחסי יצחק ורבקה היו גרועים יותר מיחסי כל זוג סטנדרטי במאה ה-21. ומה לגבי עיקרון העל של "ראשונים כמלאכים", האבות והאמהות הקדושים עסקו במאבקי כח?

 

לעזרתי נחלץ הרב עזריאל אריאל בגיליון "באהבה ואמונה" (גיליון 330) של אותה שבת בדיוק. "עובד סוציאלי" פותח הרב אריאל את מאמרו, "אילו היה קורא את פרשת השבוע בעיניו המקצועיות, חזקה עליו שהיה מבקש לשלוח את יצחק ורבקה לטיפול זוגי דחוף". בהמשך מפרט הרב אריאל את "בעיות התקשורת" בין יצחק לרבקה, אך הוא מציג גם צד שני למטבע: הזוג היחידי בתורה, שהתורה מספרת בפירוש על האהבה ששררה בתוכו, הוא יצחק ורבקה. "ויקח את רבקה, ותהי לו לאישה ויאהבה. בהמשך רואה אבימלך את יצחק "מצחק את רבקה אשתו" כאשר פרשנים רבים מפרשים שראה יחס של אהבה שאינם מאפיינים אח ואחות "ענייני צחוק המיוחדים לאישה" (הנצי"ב, ולאו דווקא ענייני אישות). ולבסוף, לאחר שגילה יצחק שיעקב גנב את הברכות, הוא לא הטיח שום ביטוי של כעס לא עליו ולא על רבקה. בעוד שמצאנו ביטויי כעס בין אברהם לשרה ("חמסי עליך") ובין יעקב לרחל ("ויחר אף יעקב ברחל"), לא מצאנו מעולם ביטויים כאלה בין רבקה ליצחק.

 

כדי להסביר את מערכת היחסים המורכבת הזו, מציין הרב אריאל בראש ובראשונה את פירוש הנצי"ב על הפסוק שמתאר את נפילת רבקה מעל הגמל כאשר ראתה את יצחק, כביטוי לפחד שנקבע בליבה כלפי ליצחק במהלך כל חייהם, ולבושה לדבר בפניו. אך בהמשך הוא מביא פירוש שלו שמבקש להשלים את התמונה: כאשר רבקה הולכת "לדרוש את ה'" נאמר "ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך…ורב יעבוד צעיר". מודגש שתשובת ה' היתה "לה", ורק לה. הנבואה הזו היתה פרטית לה והיא נדרשה לשמור את הסוד הגדול בתוכה, כאשר היא מנועה לחלוטין מלגלות זאת לבעלה. אצל כל זוג אחר, היה סוד נורא כזה מביא מעיב על כל מערכת הקשרים, ומביא ל"פיצוץ" נורא. אצל יצחק ורבקה זה לא קרה, אלא היחסים נשמרו בצורה בריאה ויפה.

 

סיעתה לרעיון של הרב אריאל מצאתי בשנה שעברה בגיליון "מעייני הישועה" על פרשת תולדות במאמר של הראשל"צ הגר"מ אליהו. הרב אליהו שואל איך רבקה אמרה ליעקב "עלי קיללתך בני"? מדוע זה אמור להועיל ליעקב? וחוץ מזה הרי קיללתו של אותו צדיק היא לא דבר של מה בכך, שכדאי למישהו לקחת על עצמו. והרב מפנה לדברי האונקלוס על המקום: "עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך ברי" כלומר הפעולות של רבקה הם מתוקף הדיבור הנבואי אליה. וניתן אולי לשער שהנבואה היא אותה נבואה ראשונית של "שני גויים בביטנך".

 

הדבר המעניין, לפי דעתי, בכל התנהלות הפרשנות סביב יחסי יצחק ורבקה, הוא לראות איך שני אנשים שונים מתמודדים עם אותה שאלה ומגיעים למסקנות הפוכות לגמרי. שאלת חוסר התקשורת בין יצחק לרבקה הביאה את הגב' חובב להסיק שבאמת יחסיהם היו לא בריאים, דלים, ובמידה מסוימת יחסים של כניעה ונחיתות. בעוד הרב אריאל מראה איך למרות ההכרח האלוקי לחוסר התקשורת היו בניהם יחסים הרמוניים העולים על יחסיי כל זוג רגיל.

 

איך נדע מי צודק? ואולי כולם צודקים כי הרי "שבעים פנים לתורה" ו"אלו ואלו דברי אלוהים חיים" וכו' וכו'. מפאת קוצר היריעה אשאיר שאלה זו כ"חומר למחשבה" לשולחן שבת....