הדפסה
פרשת שבוע - חיי שרה

העבר אין, והעתיד עדיין, וההווה כהרף עין; שקדים צינוקים ואגוזים



יש מן הלומדים את פירוש רש"י לתורה, הסובלים מתסמונת ידועה: ברגע שמזהים הם את רש"י מתחיל לעסוק בענין שיש בו סממנים דקדוקיים, מרגישים הם אי-נוחות, המעבירה פקודה חצי-אוטומטית לעינים לתור אחר המלים המודגשות הבאות, קרי: הדיבור המתחיל הבא.

הבה ננסה לנטרל את המנגנון האוטומטי, ולאזור אומץ לבחון את אחד הקטעים הללו בפרשתנו.

כאשר מספר עבד אברהם את סיפורו בפני משפחתה של רבקה, אומר הוא כך:


אני טרם אכלה לדבר אל-לבי, והנה רבקה יצאת וכדה על-שכמה, ותרד העינה, ותשאב; ואמר אליה, השקיני נא. ותמהר, ותורד כדה מעליה, ותאמר שתה, וגם-גמליך אשקה; ואשת, וגם הגמלים השקתה... (כד, מה-מו)


פעלים רבים מצויים כאן (כצפוי מטקסט המתאר רצף פעולות). רובם בעלי צורה אופיינית ללשון המקרא - צורת עתיד עם ו' ההיפוך, ההופכת את העתיד לעבר. לדוגמא: 'תרד' - עתיד; 'ותרד' - עבר. 'אשת' = אשתה - עתיד; 'ואשת' - עבר. והדברים ידועים.

אולם בתחילת דבריו מנסח העבד שני פעלים בצורה אחרת: 'אני טרם אכלה לדבר אל-לבי, והנה רבקה יצאת...'. לכאורה, 'אכלה' - עתיד, ו'יצאת' - הווה, אך מה ההגיון בכך הלא העבד כילה כבר את דבריו מזמן! רבקה אף היא יצאה בעבר!

אכן, אונקלוס מתרגם את שני הפעלים הללו שני הפעלים הללו בעבר: 'אנא עד לא שיציתי למללא בלבי, והא רבקה נפקת וקולתה על כתפה ונחתת לעינא...'.

ואולם רש"י פותר את הקושי באופן אחר:


טרם אכלה - טרם שאני מכלה. וכן כל לשון הווה, פעמים שהוא מדבר בלשון עבר, ויכול לכתוב: 'טרם כליתי', ופעמים שמדבר בלשון עתיד; כמו: 'כי אמר איוב אולי חטאו בני' (איוב א, ה) - הרי לשון עבר; 'ככה יעשה איוב' (שם) - הרי לשון עתיד; ופירוש שניהם - לשון הווה: כי אומר היה איוב: אולי חטאו בני וגו' ככה עושה איוב.


לדעת רש"י אין משמעות הפעל 'אכלה' לשון עתיד, אלא לשון הווה, כמו הפועל הסמוך 'יצאת', ונקט הכתוב לשון הווה במסגרת סיפורו של העבד, כאילו מתאר העבד את הדברים בשעה שהם קורים.

מענין לציין, שדוקא אונקלוס, שתרגם את לשון העתיד בפסוקנו בלשון עבר, נהג כרש"י בתרגמו את פסוק לא: 'ויאמר: בוא ברוך ה', למה תעמד ב?חו?ץ ואנכי פניתי הבית, ומקום לגמלים' - '...למא את קאם בברא...'. כלומר, אונקלוס מפרש כאן את הפועל בלשון הווה, בדיוק כפי שכתב רש"י: "ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו... 'ככה יעשה איוב'".

רש"י עושה שימוש בכלל שהזכיר כאן - שלעתים נוקט הכתוב לשון עבר במשמעות של לשון הווה - בהסבר פסוק נוסף בתחילת פרשתנו (כג, יג):


וידבר אל-עפרון באזני עם-הארץ לאמר, אך אם-אתה לו שמעני: נתתי כסף השדה קח ממני, ואקברה את-מתי שמה.


וכתב רש"י - לא על אתר, אלא בפרשת לך לך, טו, כב:


הרמותי יד - לשון שבועה: מרים אני את ידי לא-ל עליון. וכן: 'בי נשבעתי' (כב, טז) - נשבע אני. וכן: 'נתתי כסף השדה קח ממני' - נותן אני לך כסף השדה, קחהו ממני.


אמנם, בביאור הפסוק עצמו כותב רש"י כך:


נתתי... מוכן הוא אצלי, והלואי נתתי לך כבר.


כאן רש"י כן מתייחס למלה במשמעות של זמן עבר, ומייחס את המשמעות הזאת למשאלת לבו של אברהם.


שקדים צימוקים ואגוזים

הואיל והגענו אל המשא והמתן שהתנהל בין אברהם אבינו לבין עפרון החתי, נשים לב למשמעות הביטוי:


וישמע אברהם אל-עפרון, וישקל אברהם לעפרן את-הכסף א?ש?ר דבר באזני בני-חת, ארבע מאות שקל כסף, עבר לסחר.


ניתן להבין את הפועל 'וישקל' כפועל הנגזר מן השם 'שקל', כשם שהפועל 'ויברך הגמלים מחוץ לעיר' (כד, יא) נגזר מן השם 'ברך'. לפי הבנה זו ניתן להבין שמניית השקלים לצורך המכר נקראת שקילת הכסף.

אולם מסתבר הרבה יותר לפרש את הדברים באופן אחר, מתוך ידיעה הסטורית: בתקופתו של אברהם אבינו עדיין לא השתמשו במטבעות. הכסף שימש אמצעי תשלום על פי משקלו, ויחידת המשקל נקראת 'שקל'. לפיכך כאשר רצה אברהם לשלם לעפרון ארבע מאות שקל כסף, היה עליו לשקול מטילי כסף - אולי כנגד אבני משקל, באופן שהמשקל הכולל של מטילי הכסף יהיה ארבע מאות שקל.

נמצא שהפועל 'וישקל' בפסוקנו מתפרש כמעשה שקילה במובן הפשוט של המלה, וכמקובל בתקופות קדומות.

עוד כדאי לציין לביאור מענין של הרלב"ג (ר' לוי בן גרשום) על שינוי לשון המופיע בפרשה:

עבד אברהם שאל את רבקה: 'היש בית-אביך מקום לנו ללין' (כד, כג), והיא ענתה: 'גם-תבן גם-מספוא רב עמנו, גם-מקום ללון' (כד, כה). על כך אומר רש"י (על פי מדרש בראשית רבה ס, ו): 'ללין - לינה אחת... והיא אמרה ללון - כמה לינות'. בהסבר הדברים נתקשו רבים.

והנה רלב"ג כותב כך (מהדורת מעליות עמ' 313):


והנה שמעתי בזה מאדוני אבי ז'ל ביאור נאות מאד. והוא, כי 'ללין' הוא מבנין הפעיל, והרצון בו אצלם שזולתו ילין אותו שם, והדבר שהוא בזה התואר לא יקח ממנו האדם כי אם מעט; ו'ללון' הוא מבנין פעל קל, והרצון בו שיהיה לו ממשלה מעצמו ללון שם, ולזה יקח - אם ירצה - כמה לינות.


לפי דברי רלב"ג בשם אביו, בנין הפעיל מביע בדרך כלל משמעות גורמת, וכיון שאין העבד שליט על הדבר, אלא מישהו אחר גורם לו אותו - אשר על כן נקט העבד לשון 'ללין', בבנין הפעיל - לפיכך מסתפק הוא במועט, ואינו מרשה לעצמו ללון אלא לילה אחד. לעומת זאת, כאשר עונה רבקה שיש בבית אביה מקום ללון, שהוא בבנין קל, משתמע מדבריה שיכול העבד לחוש שהוא הפועל בעצמו, ולפיכך יכול להרשות לעצמו ללון כמה לינות.

אכן "ביאור נאות מאד" לדברי המדרש. ואף על פי כן אין הרלב"ג מקבל את הפירוש בלשון הכתובים, ומסיים את דבריו כך:


והנראה, שאין הבדל בין 'ללין' ו'ללון', כי ההפעיל הוא בודד גם כן, לפי מה שנמצא בכתוב; אמר: 'וילן שם כי בא השמש' (כח, יא); 'צדק ילין בה' (ישעיהו א, כא).


גם לבנין הפעיל יש לעתים משמעות שאינה גורמת, שבה פועל האדם עצמו. גם 'ללין' הוא פעולה המתייחסת לעבד אברהם, ולא למארחיו; ולפיכך אין, לדעת הרלב"ג, הבדל בין שאלת העבד לתשובת רבקה.

שבת שלום ומבורך!

מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב ברוך ברנר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.