הדפסה
פרשת שבוע - חיי שרה

כי יקח איש אישה


אומרת המשנה בתחילת מסכת קידושין: "האשה נקנית בשלוש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף בשטר ובביאה וכו'. ובגמרא שם: משום דקא בעי למתני כסף, וכסף מנלן? גמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב הכא [בעניין הנישואין] "כי יקח איש אשה" וכתיב התם [בפרשת חיי שרה לגבי רכישת מערת המכפלה אומר אברהם לעפרון] "נתתי כסף השדה קח ממני". וקיחה אקרי קנין דכתיב: "השדה אשר קנה אברהם". אי נמי "שדות בכסף יקנו" תני "האשה נקנית".
להבנת העניין והקשר בין נושא הנישואין וקניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו עלינו לשים לב קודם כל שקיימת לכאורה בעיה הגיונית יסודית בנימוק של הגמרא. כשהיא אומרת "גמר קיחה קיחה משדה עפרון" הכוונה היא על גזירה שווה בין שני פס' שמהדמיון בין שניהם יוצא לימוד הדדי על משמעות מושג המופיע בשניהם. הגזירה שווה אינה נמסרת לשכל האדם: אדם דן ק"ו מעצמו ואינו דן גזירה שווה מעצמו. כלל זה מלמד שלא ההגיון השכיח מכתיב את הגזירה שווה, לא הדמיון החיצוני השטחי, אלא פנימיות העניין שאינו שייך לבחינת השכל אלא לבחינת תורה מן השמים. בנדון דידן, אין מצב שוויוני בין שני הפס': בנושא הנישואין הקיחה נאמרת לגבי האשה בעוד שבפרשתנו הקיחה נאמרת על הכסף עצמו. בהקבלה העניינית, השדה מקביל לאשה והכסף אשר אברהם שילם לעפרון מקביל לכסף הקידושין. ולכן אין כאן מצב שאחד הפס' מלמד על משנהו מבחינת השוויון שביניהם.
אלא אם נאמר שכוונת הגמרא אינה כלל מה שחשבנו בתחילה, דהיינו לבסס את עצם לגיטימיות של רכישת חפץ בכסף. וזאת מסיבה פשוטה: האשה אינה חפץ שקונים. כשאני נכנס לחנות לקנות דבר כל שהוא, אין לאותו דבר שום חלק בהחלטה, אלא רק למוכר ולקונה. ובעיקר, רצון המוכר למכור גובר על רצונו של הקונה לקנות כי המוכר הוא המעביר את בעלותו לזולתו. ודבר זה לומדים דווקא מכך שהאשה צריכה לתת הסכמתה לנישואין וכפי שאומרת כאן הגמרא: דאי מדעתה אין, שלא מדעתה – לא. אם היא מסכימה, כן, ואם לא - לא. ובפרשתנו כתוב לגבי רבקה: "ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה" ומפרש רש"י: "מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה". ולהלן: "ותאמר אלך" ומפרש רש"י: "מעצמי, ואפילו אם אינכם רוצים".
לכן כוונת הגזירה שווה שבכאן היא לבסס את העובדה שאף על פי שהתורה אמרה "כי יקח איש אשה" וכוונתה לביאה – דהיינו ביאת המשיח שהוא ילוד אשה ולכתחילה המאמץ להוליד את הבן-אדם האמיתי הוא היסוד לנישואין, ישנם גם כיסופין מסוג אחר אשר הכסף רומז עליהם אבל האפשרות לקבל אותם כלגיטימיים תלוי באשה; היא צריכה להסכים לכך כפי שעפרון צריך להסכים לקבל את הכסף.
אבל יש כאן עוד מימד נוסף. מדובר ברכישת מערת המכפלה ושל השדה סביבו והכוונה היא על ראשית אחוזת ישראל בארץ. אבל אע"פ שלגבי עפרון החיתי וכל שאר העמים הארץ הזאת היא פיסת אדמה כמו כל אדמה אחרת, לגבי אברהם וישראל היא ארץ מיוחדת שהרי לגבי הגויים "ארץ אוכלת את יושביה היא" והיא איננה סובלת את שאר העמים ומתנהגת כלפיהם כאילו גם עליה חלה הקללה של "ארורה האדמה בעבורך" וכדברי הרב חרל"פ זצ"ל שגם אדם מישראל שמעוות דרכיו אינו יכול ליהנות מרוב שפעת קדשה. אבל כלפי ישראל הרי היא ארץ החיים ועבור ישראל ייתן עץ פריו והארץ יבולה ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו [היינו קשוטי כלה] לעמי ישראל כי קרבו לבא [דווקא]. (ורק לישמעאל יש זיקה מסויימת לארץ בגלל המילה ותפילתו של אברהם ועיין סנהדרין צ"א על הפסוק ויתן אברהם את-כל-אשר-לו ליצחק ולבני הפלגשים… נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי).
אם כן, ארץ ישראל אינו סתם חפץ שאין לו "מה לומר בנושא". היא כביכול מבחינה בין ישראל לעמים ומסכימה להינשא לישראל בעוד שהיא מסרבת לקבל נישואין אחרים. ומזאת הסיבה משווה הגמרא בגזירה שווה בין קיחה של "כי יקח איש אשה" לבין קיחה משדה עפרון בגלל הכיסופין של עם ישראל לארצו ובין הכלה לדודה.