הדפסה
פרשת שבוע - וירא

הרהורים על העקידה צבי קפלן

העקדה עומדת לדורות. "ותראה לפניך עקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח". כך אנו מתחננים מדור לדור, בלשון זו ובלשונות אחרים, בצורות שונות ובסגנונות שונים, בתפילות בסליחות, בפיוטים ועוד. כי תעמוד לנו זכות העקדה. לפי חז'ל, אף התקיעה בשופר בקרן של איל בראש השנה, יש בה משום הזכרת עקדת יצחק להעלאת זכותה (עי' ר"ה ט"ז א ' ועוד) אף שאר דרכי הבעה להם, על זכות העקדה העומדת לנו. עקדה ראשונה זו שמימי בראשית, מימי אבות האומה, היא העומדת לנו - אף כי רבו, הוי מה רבו, העקדות שבאו לאחריה, עקדות ממש, לא נסיון בלבד.
הן כך אומרת אם שבעת הבנים שמסרו נפשם על קידוש השם: "בני, לכו ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות" (גיטין נ"ז ב'). ובנוסח אחר, אומרת היא לקטון הבנים: "בני, לך אצל אברהם אביכם ואמור לו: כך אמרה אמי, את תזוח דעתך עליך ותאמר בניתי מזבח והעליתי את יצחק בני - הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלתה שבעה בנים ביום אחד; אתה נסיון - ואני מעשה". (איכה רבתי א') והיא לא היתה היחידה.
ודאי לא אחד מישראל מהרהר בדבר, לא פעם ולא פעמים מדוע נתיחדה דוקא העקדה הראשונה - שלא היתה אלא נסיון ולא מעשה – לעמוד לדורות. להיעלות על נס ללא הרף; ואילו העקרות שהיו לאחריה, אותן שבמעשה אמנם נזכרות גם הן, אך ללא אותה התמדה שבהזכרה, ללא אותה העלאה על נס הנעשית לה, לעקדה הראשונה. ואולי עולה הרהור על הלב - אולי דוקא משום כך מועלית על נס עקדה ראשונה זו, דוקא משום שלא היתה אלא נסיון.
כי עקדות של ממש - אינן מה ש"עלה במחשבה", אינן הנירצה האידיאלי: "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי: (ירמיה יט ה'). "אשר לא ציויתי - זה בנו של מישע מלך מואב (עי' מלכים ב',ג') ...ולא דברתי – זה בתו של יפתח ולא עלתה על לבי - זה יצחק בן אברהם" (תענית ד' א'). ולפי המדרש, לא רק ש"לא עלתה על לבי", אלא שגם לא נצטוה אברהם בפירוש על שחיטת הבן, אלא על העלאתו בלבד, שהרי "לא אמרתי שחטהו - אלא והעלהו"... (בראשית רבה נ"ו).
ובלשון חותכת יותר: "אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו – אלא אמרתי לו: אל תשלח ידך"... (תנחומא, בחוקותי ה')._
אמנם תוך כדי דיבור אמרו שם: "להודיע לכל האומות חיבתו של אברהם, שלא חשך את יחידו ממנו, לעשות רצון בוראו". והרי מפורש בכתוב שהיה כאן נסיון: "והאלהים ניסה את אברהם", על מנת להגיע כמשמעות פשוטה של דברים - ל"עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (דהיינו, להודיע זאת לבאי עולם שהרי הקב'ה בעצמו ידע זאת מראש, גם ללא נסיון - כפי שפירשו לנו רבותינו). והרי הציווי נאמר לאברהם בלשון כזו, שעל כל פנים תהא מובנת לך כציווי לשחיטת הבן.
וכך אמנם הובנה על ידו. אך כיון שנתגלתה הנכונות לקיום הדבר נמנע קיומו בפועל: "אל תשלח ידך אל הנער". ואף לא "עלה במחשבה" שתהיה עקדה בפועל: "ולא עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם". לא היה הרצון העליון שיועלה יצחק לעולה ממש, אלא שהוכח ותיודע נכונותו של אברהם להעלות את בנו לעולה - ותו לא.
ומשנודעה הנכונות - היה די בכך.